שירי פקרמן וידצקי

בתור ילדה, שנים הלכתי בתחושה שאני צועדת בשביל לא שלי.

גדלתי בקיבוץ בעוטף עזה של שנות ה-70,

בת שנייה לזוג צעיר שעלה מארגנטינה מתוך ציונות וערכי האהבה למדינה.

כשהייתי ממש קטנה הם החליטו להיפרד, בתקופה שזה היה עדיין אירוע נדיר וחריג , בטח בבועה שבה גדלתי בקיבוץ.

אני זוכרת שתמיד הרגשתי קצת שונה בנוף. כזו שרואה את העולם קצת אחרת, אבל כבת קיבוץ וכדי להסתדר עם מה שמצופה ממני בחברה וגם בבית, בחרתי להתיישר לדרך שהוכתבה שלי.

לא באמת הייתי מאושרת ובטח שלא מחוברת לעצמי, גם לא בָּאֱמֶת ידעתי מה אני רוצה.

קצת לפני גיל 18, רגע לפני שהתגייסתי, נסעתי בפעם הראשונה לחופשה לבד לסבים שלי בארגנטינה ושם התחיל המסע שלי להכיר את שירי לעומק ולהסכים להיות א נ י.