כמה רגשות יכולים להתקיים יחד באותו לב?

אנחנו עדים לרגעים שבהם לב של עם שלם פועם יחד – בין שמחה וחיוך שלא נמחק מהפנים על החוזרים הביתה, לבין עצב עמוק על מי שלא ישוב. ועל החטופים שעוד שם.

בתוך כל זה, כל אחד מאיתנו מחזיק גם את הסיפור הפרטי שלו – את מי שנגע בו מבפנים, את הפחדים, את התקווה שנשחקה, את הכוחות שהתעוררו.

ובתוך כל זה – יש את הגוף שלנו.
שמזכיר לנו לנשום.
שמכווץ, מתרחב, רועד, נרגע.
שמכיל בתוכו את כל מה שאנחנו לא תמיד מצליחים לבטא במילים.

ואין "נכון" ו"לא נכון" ברגשות האלה.
ואין דרך אחת לעבור את זה.

כן, אפשר להיות גם בשמחה וגם בעצב.
גם בהודיה וגם בכאב.
גם להחזיק תקווה וגם לבכות על מה שאבד.
החיים לא נבנים מהחלקים המושלמים – הם נבנים מהיכולת שלנו להכיל את המורכבות, ולהמשיך לבחור באור, גם כשהוא מהבהב.

ואני שואלת – איך ממשיכים מכאן?
איך חיים עם כל קשת הרגשות הזו מבלי להתנתק מאף חלק?
איך נשארים פתוחים לחיים, לאהבה, לשגרה החדשה – כשכל כך הרבה השתנה?

גם בזוגיות – זה רגע להתבוננות.
יש מי שזקוק.ה עכשיו לשקט, ויש מי שזקוק.ה לדיבור.
יש מי שרוצה לחזור לשגרה, ויש מי שעדיין צריך.כה לנשום רגע לפני.
הזמן הזה מזמין אותנו לאפשר מקום לשוני, לכאב, לתקווה – ולחזור לאט הביתה. גם זה לזו.

אז אולי דווקא היום, עם סיום החגים ותחילת שגרה חדשה, זה זמן לעצור לרגע.
להביט בעיניים של מי שקרוב אלינו, ולשאול:
מה עובר עליך?
מה את.ה מרגיש.ה באמת?
מה אני יכול.ה לעשות עבורך עכשיו?

וכדאי גם את עצמך לשאול:
מה אני באמת צריכה עכשיו כדי להמשיך?
מה מחזק אותי?
מה הגוף שלי מבקש?
ומה בתוך הזוגיות שלי יכול לעזור לי לצמוח מהשבר הזה, לאט, מתוך אהבה וחמלה.

כי אולי השגרה החדשה שנבנה –
תהיה דווקא שגרה של הקשבה, רכות, וחיים שמורכבים מהכול – מהכאב ומהתקווה, מהאובדן ומהאהבה, מהאמת ומהלב.

בתוך העם שמתחיל לחזור הביתה,
בואו גם אנחנו נתחיל לחזור – לעצמנו, ללב, אחד לשנייה❤️