איך אני מתרגשת שהגעת לכאן לקרא אותי!

אני זוכרת את התקופה שבה הייתי עושה הכול "נכון". עובדת קשה, מתכננת, לומדת, משווקת, פועלת בלי הפסקה…אבל בפנים הרגשתי כבויה.

תדמייני אישה שנכנסת לחדר —
כל המבטים מופנים אליה
לא כי היא רוצה שיראו אותה, אלא כי היא נוכחת.

יש משהו בסופ"ש שמאפשר לעצור.
להוריד את הקצב, לשמוע שוב את הנשימה שלנו,
ולהיזכר שאנחנו לא רק מה שקורה לנו –
אלא גם איך שאנחנו פוגשים את מה שקורה.

בשבוע האחרון, כשאני רואה את התמונות של החטופים שחזרו סוף סוף הביתה, יש משהו שחוזר על עצמו — כמעט כולם מבקשים דבר אחד: לראות את הים.

צוקי ריגש אותי היום במיוחד…