לפגוש את עצמי בתוך הביחד
יש משהו בסופ"ש שמאפשר לעצור.
להוריד את הקצב, לשמוע שוב את הנשימה שלנו,
ולהיזכר שאנחנו לא רק מה שקורה לנו –
אלא גם איך שאנחנו פוגשים את מה שקורה.
אולי בהשראת 2 זוגות שהיו אצלי אתמול והיום והעלו כאב ותחושת בלבול, מצאתי רגע לנכון לשים זרקור על זה
בתוך זוגיות (ולפעמים גם לבד),
יש רגעים שבהם אנחנו נתקעים על מה שלא עובד.
על מה שחסר.
על מה שהאחר לא עושה או לא רואה.
וככל שאנחנו מתמקדים בזה,
אנחנו רואים את זה יותר ויותר —
עד שהלב נסגר, והטוב שהיה שם קודם נעלם מעינינו.
זה קורה לכולנו.
כשעולה כאב או אכזבה,
המוח נצמד לאי־השלמות כדי להגן עלינו.
אבל דווקא שם, מתחת לשיפוט או לקושי,
מסתתרת בקשה עמוקה —
להיראות, להישמע, להרגיש אהובים
אז מה כדאי לעשות כשאנחנו נופלים למקום הזה?
קודם כל — לעצור.
לנשום רגע לפני התגובה.
להזכיר לעצמנו שגם אם עכשיו אני רואה רק את מה שלא,
זה לא כל הסיפור כולו. יש עוד חלקים בתמונה.
אפשר להחזיר את המבט בעדינות אל מה שיש.
לשאול:
מה כן טוב לי כאן?על מה אני כן מודה?מה הייתי רוצה לטפח ולהביא מהצד שלי יותר לקשר?
כי כשאנחנו מחזירים את הפוקוס לטוב,
הוא מתרחב.
והלב נפתח שוב — לנו, לאחר, ולחיים עצמם
שיהיה סופ"ש של חיבור, רוך והתחדשות מבפנים
שתפו את הפוסט:
גם אני רוצה לקבל כלים לחיים באמת!
