"תגידי, מה, את גם הולכת?"

"תגידי, מה, את גם הולכת?"
היא הייתה השנייה היום שאמרה לי את זה. בחיוך
כן, הם רגילים לראות אותי כאן בחוף רצה או צועדת עם המתאמנים שלי.
והאמת? הבוקר כמעט לא קמתי מהמיטה.
העייפות הייתה כבדה מהרגיל. לא רק של הגוף — של הנפש.
הרגשתי שאני לא אמורה להיות שם. שהיום הזה לא בשבילי.
אבל איכשהו, עשיתי את מה שאני מבקשת מעצמי כל פעם מחדש —
צעד קטן.
לא מושלם. לא דרמטי. אבל תנועה.
והתנועה הזאת…
היא שינתה הכל.
כי לפעמים, דווקא כשנדמה שאין טעם,
כשהלב מלא ספקות, והראש רק רוצה שקט —
דווקא אז, אם נקשיב לרגע אחד של אומץ,
ונזוז, נצא, נעשה את הצעד —
משהו בפנים מתחיל להתבהר.
משהו חדש נפתח.
פתאום רואים דברים שלא ראינו.
מרגישים אפשרויות שלא העזנו לדמיין.
אז אם את שם או אתה, באותו מקום מוכר של כובד ותסכול —
אל תנסו לקפוץ רחוק.
פשוט תעשו צעד אחד קטן.
אולי זה כל מה שצריך כדי שהיום הזה יתפתח אחרת.