#20 אני לא תמיד יכולה להיות בסדר…

#20 ההסכמה לשהות – לא תמיד להיות בסדר, לא תמיד להיות באנרגיות, ולא תמיד לעמוד בציפיות.

בימים האחרונים אולי כבר כמה שבועות, אני שמה לב לתנועה הזאת בתוכי. רגעים של אושר גדול, של עשייה שממלאת אותי וזכות ליהיות ברגע ולהודות על עליו,
לצד רגעים של תסכול וחוסר וודאות.

אני שואלת שאלות ומתבוננת, פוגשת כאב גדול במעגל קרוב מאוד אליי ועושה פעולות כי חייבת להמשיך קדימה, גם ברגעים שבא לי עצור את הרכבת ולרדת לנוח.
להפסיק להחזיק ולתכנן, ולהפסיק ליהיות הכל מהכל.

אני זוכרת כמה פעמים בדרך שניסיתי להרים את עצמי בכוח, להדביק חיוך, להיות "בסדר" גם כשמבפנים לא היו בי כוחות?
כמה פעמים התאמצתי להיות מה שחשבתי שמצופה ממני, גם אם זה היה רחוק ממני באותו רגע? כמה פעמים היה לי קשה לעצור את המירוץ…

למדתי שההסכמה לשהות, היא לא ויתור – היא מרחב שבו אני נותנת לעצמי להיות בדיוק איפה שאני. להקשיב לגוף, לנפש, לרגש.
לא למהר לתקן, לא לנסות "לחזור לעצמי",
אלא פשוט להסכים להיות במה שיש עכשיו.

יש ימים שאני באנרגיות שיא, ויש ימים שאני באנרגיה נמוכה. יש רגעים שבהם אני חדה ונוכחת, ויש כאלה שאני זקוקה לשקט, להתכנסות.
כשהתחלתי להסכים לעצמי – לא – להיות כל הזמן "בסדר" – גיליתי שזה בדיוק מה שמאפשר לי להיות. להיות בָּאֱמֶת שלי.
להיות קרובה לעצמי.
ואחרי כל גל כזה, משהו בי נפתח. משהו בי יותר מזוקק.

שאלה להתבוננות:
האם אתם מרשים לעצמכם לשהות? האם אתם מוכנים לשים בצד את הציפיות ולתת לעצמכם פשוט להיות?