אנחנו חיים בתקופה שבה הסדר העולמי במזרח התיכון מתערער. בריתות מתפרקות, מציאויות חדשות נרקמות, והישן כבר לא עובד – אבל גם החדש עוד לא ממש ברור.
הגוף מתפקד, אבל הנפש עייפה.
עוד אזעקה, עוד ביטול תוכניות, עוד לילה עם עין אחת פקוחה.
וכמה קשה להחזיק רצף של תקווה, כשכל הזמן מישהו או משהו מושך לנו את הקרקע מתחת לרגליים.
רגע אחרי הדלקת נרות שבת, כשהשולחן ערוך עם כל טוב, ברגע אחד, יום שישי (ה 13🤦♀️) הפך לסיוט, ולא בגלל האיום האיראני…
"זאתי סנובית, זאתי…כולה עפה על עצמה…"
במשך שנים זו הייתה החוויה שלי, שככה אנשים שפגשו אותי חושבים…
© כל הזכויות שמורות לשירי פקרמן וידצקי 2024
האתר הוקם על ידי פנינית דן טנצר