
כבר שכחנו מה זו שגרה…
הגוף מתפקד, אבל הנפש עייפה.
עוד אזעקה, עוד ביטול תוכניות, עוד לילה עם עין אחת פקוחה.
וכמה קשה להחזיק רצף של תקווה, כשכל הזמן מישהו או משהו מושך לנו את הקרקע מתחת לרגליים.
הגוף מתפקד, אבל הנפש עייפה.
עוד אזעקה, עוד ביטול תוכניות, עוד לילה עם עין אחת פקוחה.
וכמה קשה להחזיק רצף של תקווה, כשכל הזמן מישהו או משהו מושך לנו את הקרקע מתחת לרגליים.
רגע אחרי הדלקת נרות שבת, כשהשולחן ערוך עם כל טוב, ברגע אחד, יום שישי (ה 13🤦♀️) הפך לסיוט, ולא בגלל האיום האיראני…
"זאתי סנובית, זאתי…כולה עפה על עצמה…"
במשך שנים זו הייתה החוויה שלי, שככה אנשים שפגשו אותי חושבים…
מתוך כאב הפרידה, בתוך כל הקצוות הפרומים, הצלחנו לגלות משהו חדש: שהקשר בינינו לא חייב להיגמר – רק להשתנות.
אבא שלי מת
אבל הוא כל כך חי בתוכי
השבוע נפרדנו מאבא שלי למנוחת עולמים.
© כל הזכויות שמורות לשירי פקרמן וידצקי 2024
האתר הוקם על ידי פנינית דן טנצר