מתי עצרת לשאול כמה את בֶּאֱמֶת אוהבת…אותך?

יום האהבה או Valentine's Day תמיד מזכיר לי כמה קל לדבר על לבבות (אדומים)
וכמה מורכב באמת לפגוש לב. במיוחד את שלנו.

כי אהבה עצמית היא לא אמבטיית קצף ונר ריחני ופרח אדום.
היא היכולת לשבת מול עצמך בלי פילטרים.
להודות בקנאה.
להסכים לראות את הפחד.
להיות עם החוסר מושלמות.
ולשהות…

הרבה פעמים, גם אם זה לא במודע, אנחנו מחפשות אהבה
כדי שמישהו יגיד לנו שאנחנו מספיק.
אבל אהבה בוגרת מתחילה ברגע שבו את אומרת לעצמך:
אני לא מחכה שיבחרו בי.
אני בוחרת בי. כמו שאני. אני אהובה
וזה משנה הכול.

כי כשאת חיה בָּאֱמֶת שלך –
את לא נכנסת לזוגיות כדי להתמלא,
אלא כדי להתרחב.
לא כדי שירגיעו לך את חווית הנטישה,
אלא כדי לפגוש עוד עומק.
לא כדי להסתתר בתוך "אנחנו",
אלא כדי להביא את ה"אני" שלך
בלי להיעלם.

אז הנה כמה כללים לא רומנטיים. אבל הכי אמיתיים:
עשי:
🌹 תסכימי להיות מורכבת. גם באהבה.
🌹 תדברי את הצורך שלך לפני שהוא הופך לכעס.
🌹 תבדקי: אני פועלת מתוך פחד לאבד, או מתוך רצון לאהוב?
🌹 תבחרי במי שמסכים לפגוש אותך גם בימים שאת לא זוהרת.

אל תעשי:
🥀 אל תהפכי את עצמך לפרויקט שצריך שיפור כדי שיאהבו אותך.
🥀 אל תיכנסי למאבקי כוח במקום שבו אפשר לבקש רוך.
🥀 אל תתני לצורך בקרבה ומגע להחליף אינטימיות רגשית.
🥀 אל תוותרי על האמת שלך כדי לשמור על תמונה יפה בחוץ.

אהבה אמיתית לא מבקשת ממך להתאים את עצמך.
היא מבקשת ממך להיות שלמה.
ויום האהבה הזה הוא לא מבחן לכמה קיבלת.

הוא הזמנה לשאול:
איפה אני עוד לא חיה בָּאֱמֶת שלי?
ואיך אני מתחילה — מכאן.