צער עמוק על מה שקרה, על מעשים שנעשו או על אלה שלא נעשו
ישנם 2 סוגי חרטה:
חרטה על מה שעשינו ובדיעבד היינו מעדיפים שלא לעשות.
חרטה על מה שנמנענו מלעשות ובדיעבד אנחנו מרגישים החמצה.
ההבדל בין הצביטות בלב שלנו מוסבר כך:
מה שעשינו אפשר עוד לשפר ולתקן, ואם לא, לפחות נוכל ללמוד ממנו שיעור שימשיך לעצב את חיינו. לעומת זאת, ההזדמנות לומר את מה שלא נאמר בקול או המסע שנמנענו מלצאת אליו, לא יחזרו. אנו נותרים לנצח עם המחשבה "מה היה קורה אילו?". סיבה נוספת לעובדה שהדברים שלא עשינו רודפים אותנו כמו צל, היא שאת תוצאות המעשים שלא נעשו אנחנו לא יכולים להעריך.
ברוני וור (Bronnie Ware), היא אחות סיעודית אוסטרלית שליוותה שנים רבות חולים סופניים. היא זכתה לנהל שיחות מרתקות עם המטופלים הגוססים שלה, ושמעה מהם על מה התחרטו יותר מכל. את הסיפורים והחוויות שלה היא תעדה בספר "The Top Five Regrets of the Dying". שם היא מתארת את 5 החרטות הגדולות של העומדים-למות:
1. הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמן לעצמי.
אנשים העומדים לפני סיום חייהם מגלים כנות מופלאה. הם לא צריכים להעמיד פנים, לשחק במשחקי אגו או להיות אמיצים ושקולים. רבים מהם מודים שלא חיו את החיים כפי שחלמו לחיות אותם, ושבזבזו זמן רב בעשיית 'הדבר הנכון' עפ"י סטנדרטים של אחרים. וור כותבת בספרה: "רוב האנשים לא מממשים אפילו מחצית מחלומותיהם לפני שהם מתים״.
2. הלוואי ולא הייתי עובד.ת כל כך קשה.
החרטה הזו הייתה שכיחה יותר בקרב גברים מנשים כיוון שמטופליה של וור חיו בתקופה בה נשים לרב היו עקרות בית. היום ניתן בקלות לכלול גם את המין הנשי תחת אותה חרטה. הם פספסו רגעים משמעותיים מגידול הילדים, החמיצו זמן איכות עם בני הזוג, או חופשה משפחתית.
3. הלוואי שהיה לי אומץ לבטא את רגשותיי.
רבים מהאנשים שליוותה, הרגישו שכדי לחיות בשלום עם הסובבים שלהם הם צריכים להצניע צדדים באישיותם. עליהם להסכים, לשתוק, לעגל פינות ולא להתבטא בחופשיות. “אנחנו לא יכולים לשנות את התנהגותם של אחרים, אך כשאנחנו מבטאים את שעל לבנו אנחנו משדרגים את היחסים עמם", כותבת וור.
4. הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חברים.
החולים סיפרו שלא הבחינו בחשיבותה של שמירה על קשרי ידידות עד שזה היה מאוחר מדי. רבים נשאבו לעבודה ולטרדות החיים שעד שלא נותר זמן לחברים מהעבר. וור מסבירה כמה שכיח כשאנחנו מנהלים אורח חיים עמוס, ופשוט דוחקים את החברויות מחוץ לחיינו.
5. הלוואי שהייתי מאפשר לעצמי להיות מאושר.
וור סיפרה כמה הייתה מופתעת מחרטה זו, ובעיקר מכמה שהייתה נפוצה. עד לרגעים האחרונים, רבים לא הבינו כי אושר הוא בחירה. הם היו כבולים בדפוסים ובהרגלים ישנים ובחרו להישאר במקום הנוח, והלאו דווקא טוב שלהם. הפחד משינוי הביא אותם להעמיד פנים – מול עצמם ובפני אחרים – שהם מרוצים, בעוד שבתוך תוכם הם קיוו להיות אחרים.
וור מציעה לכולנו לחיות בידיעה שהחיים שלנו יגיעו לקיצם יום אחד.
אז תהיו נאמנים לעצמכם, תשקיעו במערכות היחסים בחיים שלכם, תנו מקום לרגשות ולביטוי כנה ואותנטי ותאפשרו לעצמכם להיות מאושרים באמת
תזכרו שהחיים כאן ועכשיו ויש לנו עוד הזדמנות לשנות ולתקן.
לא צריך לחשוב על היום האחרון שלנו, צריך עכשיו לשים לב ולעשות פעולות שמייצרות לנו בחיים את מה שחשוב לנו. להיות מוקפים באנשים שנכונים לנו ושאיתם אנחנו יכולים להיות באמת שלנו. מרגישים את זה בגוף
חרטה על מה שעשינו ובדיעבד היינו מעדיפים שלא לעשות.
