רגע אחרי הדלקת נרות שבת, כשהשולחן ערוך עם כל טוב, ברגע אחד, יום שישי (ה 13🤦♀️) הפך לסיוט, ולא בגלל האיום האיראני…
את הפוסט הזה אני כותבת היום, אחרי השתחררנו הביתה ואני עוד מתאוששת ממכה עצומה בכנף, מתחושת חוסר האונים וכאב, אחרי שהבת שלי, בכורתי, שוב מוכיחה לי כמה שהיא שמורה ומוגנת ואני הלביאה, כן גם אני, לפעמים נשברת…
אז הפוסט הזה נכתב בשבילי אבל מוקדש גם לך. דווקא בימים אלה❣️
🙍♀️הדיסוננס השקט של האישה החזקה
יש רגעים כאלה, שבהם את קמה בבוקר – אישה חזקה, מובילה, מחזיקה מרחבים, מחבקת כאב של אחרים, מלווה תהליכים.
ויום אחרי – את מרגישה כמו קופסה ריקה. כל מה שיש בך – נזל החוצה. כל מה שיכולת לתת – כבר ניתן. ואין לך מאיפה.
העולם מכיר אותך כאישה שיודעת, שמכילה, שמרפאה. אבל את – את רק רוצה רגע שקט. פינה לעצמך. דממה שלא צריך לתרגם לאף אחד. חיבוק שלא בא בעקבות שאלה. מרחב שבו מותר לך פשוט להיות.
וזה מבלבל.
כי איך האישה הזו – שמכילה אחרים כל כך – מרגישה פתאום שאין לה מיכל לעצמה?
והלב שואל – איך זה שדווקא הלביאות, הנושאות, התומכות, מרגישות לעיתים הכי לבד כשהן קורסות פנימה?
אם את שם.
אם המיכל שלך דק, רועד, או ריק. אם עברת טלטלה פנימית שעדיין אין לה מילים. אם את רוצה להיעלם לרגע, בלי להסביר, בלי להחזיק, בלי לחייך.
תדעי – את לא לבד.
ואת לא פחות חזקה כשאת נשברת. את לא פחות ראויה כשאת לא זמינה. את לא פחות את – כשאת פשוט זקוקה למנוחה.
תהיי בחמלה לעצמך.
תני לעצמך את מה שאת כל כך יודעת לתת לאחרים:
🤍מקום.
🤍זמן.
🤍נשימה.
כי גם האישה שמלווה גיבורים.ות – זקוקה לפעמים להיות הילדה שמחפשת חיבוק. וזה כל כך בסדר🤗
אני מזמינה אותך לתייג כאן אישה חזקה שאת אוהבת, כדי שתדע שמותר לה ושהיא לא צריכה להחזיק כל הזמן.
בתמונה הנסיכה שלי ואני, רגע אחרי שעשינו יחד מדיטציה להאיר את האור הפנימי בתוכנו🫶
© כל הזכויות שמורות לשירי פקרמן וידצקי 2024
האתר הוקם על ידי פנינית דן טנצר
