כבר שכחנו מה זו שגרה…

הגוף מתפקד, אבל הנפש עייפה.
עוד אזעקה, עוד ביטול תוכניות, עוד לילה עם עין אחת פקוחה.
וכמה קשה להחזיק רצף של תקווה, כשכל הזמן מישהו או משהו מושך לנו את הקרקע מתחת לרגליים.

ומה עם ה ❤️ – הלב מחפש שקט ודברים שפעם נראו חשובים – מתכווצים לפתע מול הצורך הפשוט לנשום.
אנחנו לא במצב חירום חד-פעמי, אלא ברצף של אי-ודאות. וקשה להישאר על טורים גבוהים כל הזמן. זה שוחק, זה מציף, זה מרחיק.

אז מה בכל זאת יכול לעזור לנו, אפילו קצת?
🤲מגע. יד על הלב, יד ביד, חיבוק ארוך. הגוף זוכר מה שהמילים שוכחות – שיש לנו אחד את השנייה.
👀מבט. רגע של עצירה, להסתכל בעיניים, גם אם רק לשנייה – ולהיזכר מי נמצא מולי.
💝משהו לנשמה. שיר שאנחנו אוהבים, נר דולק, שתיקה משותפת על המרפסת, משהו קטן שנותן אור בפנים.
ולשאול אחד את השנייה:
"מה היית צריכה ממני היום"?
"מה אני יכול לעשות למענך עכשיו"?

תזכרו❣️
עכשיו זה לא הזמן לתקן או לדרוש.
זה הזמן להוריד מסכות, להסכים לרכך.
להיות אחד בשביל השנייה, דווקא כשהכול מתפרק סביבנו.
ובתוך כל הכאוס – לנסות לשמור על פינה אחת שקטה, קטנה שהיא שלכם🫶

בתמונה אני ברגע של שפיות הבוקר, בקליניקה שלי בים🌊 רגע לפני שהגיע מתאמן אמיץ, שלא וויתר על הפגישה השבועית שלנו כאן.