36# כששום דבר לא זז — אולי זו בדיוק ההזדמנות לנוע פנימה ✨

36# כששום דבר לא זז — אולי זו בדיוק ההזדמנות לנוע פנימה ✨

היו לי ימים השבוע שלא ידעתי להסביר.
הכול לכאורה היה "בסדר", אבל בפנים—סערה.
רגשות עלו וירדו בלי אזהרה מוקדמת (יש מצב שנפלאות הגיל רוצים להגיד לי משהו…), מחשבות התרוצצו,
והייתה לי מין תחושת כבדות כזו, שכבר למדתי לזהות.
התחושה הזו שאומרת: "הנה, עוד רגע תאבדי את הדרך."
אבל דווקא שם, בתוך הערפל הזה,
בחרתי לא להילחם.
נשמתי. הקשבתי. שמתי לב.
ובמקום להאשים את עצמי (נו הקולות הביקורתיים אלה, מכירים?),
אפשרתי לעצמי פשוט להיות. לא לברוח ממה שעולה, רק לתת לו מקום.
ומתוך השקט הזה, התחלתי לראות את כל מה שכן:
רגע קטן עם מתאמנת שהעיניים שלה נצצו פתאום,
שיחה משמעותית עם חבר קרוב או מילה מדויקת שיצאה ממני במפגש עם זוג וככה מתוך הנוכחות ברגע, בלי תכנון—מילה שבאה בדיוק בזמן ופתחה להם צוהר לשיח מהלב.
אבל לפני שזה קרה—היה גם רגע של בדידות.
של "איך אני אמורה לעזור לאחרים אם אני בעצמי מתנדנדת?"
המוח מיד שולף את רשימת ה"מה לא בסדר איתך",
ואז הלב מגיב בפחד, והגוף מצטמצם.
שם, בדיוק שם, נולדה האפשרות לבחור אחרת:
להחליף ביקורת בחמלה, דרישה בעדינות,
ולהזכיר לעצמי שגם אני אנושית.
שגם לי מותר להרגיש, להתעייף, להיעצר.
למדתי שוב השבוע,
שאפשר לקחת את הרגעים הקשים
ולהפוך אותם לאדמה שממנה צומחים צעדים קטנים.
שלפעמים, דווקא מהמקומות הכי נמוכים,
אנחנו נזכרים כמה כוחות יש לנו.
וכמה יופי יש בתנועה האיטית, הלא מושלמת,
אבל האותנטית לגמרי.
ואם את או אתה מרגישים עכשיו קצת מוצפים,
תדעו שאתם לא לבד.
שגם אנחנו, שמלווים אחרים,
חווים בדיוק את אותם רגעים.
ושכל מה שצריך לפעמים,
זה רק לעצור, לנשום, ולראות את מה שכבר יש
ואיך משהו קטן מתחיל להשתנות.

שאלה להתבוננות השבועית:
📍 ברגעים שבהם אתם מרגישים שאתם לא מצליחים "להחזיק את זה"—האם אתם יכולים לאחוז בעצמכם דווקא ברכות?
ומה משתנה כשאתם בוחרים בחמלה במקום בשיפוטיות?