הם נכנסו, כמו בכל שבוע.
שקטים. הראש עמוס. הגוף עייף.
היום־יום יושב להם על הכתפיים.
אבל משהו היה שונה הפעם.
עוד לפני שהספיקו להגיד מילה – המוזיקה כבר זרמה בחדר.
בלי לדבר על זה, רק להרגיש.
הזמנתי אותם לקום.
ידיים מחזיקות ידיים. קפיצות קטנות, רגליים שנוגעות ברצפה כמו ילדים.
30 שניות של טיפוף שמנער את הלב.
צחוק שמתגלגל בלי שמבקשים. נשימה שחוזרת לאט לגוף.
ואז – עיניים עצומות.
תנו לעצמכם לזוז.
בלי צורה, בלי שיטה, בלי יופי.
רק תנועה כמו שהגוף מבקש.
שם זה קורה.
בפנים.
כשהשליטה מרפה, כשהגוף נזכר איך זה להרגיש חופשי,
כשהלב מקבל רשות לרקוד גם הוא.
אחר כך ישבנו. כבר אחרים.
קערת אוכמניות חיכתה להם על השולחן –
טעם קריר, מתוק, מפתיע.
עוד תזכורת לזה שאפשר אחרת.
שאפשר להביא רעננות, נגיעה, חידוש – גם לאינטימ(נ)יות. גם לזוגיות. גם לעצמנו.
כי הקליניקה היא לא מקום רק למילים.
היא מרחב שבו הגוף לוחש, והנפש סוף סוף מקשיבה.
ושם, בתנועה, נולדת קרבה חדשה.
בסרטון רגע לפני שהם נכנסו אליי, אני גם אפשרתי לגוף לזוז במרחב😍👣
© כל הזכויות שמורות לשירי פקרמן וידצקי 2024
האתר הוקם על ידי פנינית דן טנצר
