לפעמים כדי להתקרב באמת – צריך דווקא להתרחק קצת…

לתת לכל אחד מבני הזוג רגע להיות עם עצמו, להקשיב פנימה.
זה מה שקרה לי לא מזמן בתהליך עם זוג צעיר שהגיע לייעוץ מיני.
כבר מהמפגשים הראשונים היה ברור שהם רוצים יותר אינטימיות מינית, יש בהם אהבה, אבל משהו תקוע.
החיבור האינטימי לא זרם כמו שפעם, וכל ניסיון לגעת או להתקרב – רק עורר מתח ותסכול.
אחרי כמה מפגשים, ביקשתי לראות כל אחד מהם בנפרד.
כשהוא נכנס אליי, ישב מולי גבר צעיר, מבט כבוי.
הוא סיפר לי שהוא מתאמץ, שהוא באמת רוצה, אבל מרגיש שכל מה שהוא עושה לא מספיק.
"תמיד אני מחכה לראות מה היא אומרת, איך היא מגיבה… ורק אז אני זז", הוא אמר לי.
ובזמן שהוא אמר את זה, יכולתי לראות את העייפות שיושבת עליו – כאילו כל אנרגיית החיים שלו נלקחת ברגעים האלה.
תוך כדי המפגש, כשכל הקשב שלי רק איתו, ראיתי איך הוא נפתח עוד ומאפשר לעצמו לראות איפה עוד הוא יכול להביא את החלקים שבו לתוך הדינמיקה הזוגית והמינית. אפילו תרגלתי איתו הוויה אחרת ותנועה במרחב כדי שירגיש איך האנרגיה שלו משתנה.
בפגישה הבאה עם בת הזוג התמונה הושלמה.
היא יודעת בדיוק את מה שהוא סיפר לי – וזה מתסכל אותה אפילו יותר.
"אני לא רוצה להיות זו שתמיד מושכת קדימה", היא אמרה.
"הייתי רוצה שהוא יוביל. שירגיש בטוח בעצמו. שיבחר. אני רוצה להרגיש שאני יכולה להרפות לידו".
הפער הזה פגש אותנו בלב הליבה של מהות הזוגיות והמיניות:
המשחק שבין ההובלה הזכרית לנוכחות הנקבית.
כשגבר לומד להחזיק את המקום שלו, להביא את עצמו בלי לחכות לאישור – משהו משתנה.
זה לא מאבק כוח, אלא קרקע יציבה.
וזו הקרקע שמאפשרת לצד הנקבי לפרוח, להרפות, להביא רוך, להכניס נשיות חיה ומבעבעת אל המיניות.
במפגש הבא שלהם, כששניהם שוב ישבו מולי יחד – האנרגיה הייתה אחרת לגמרי.
הם נראו זורחים, כאילו נפתח ביניהם חלון חדש.
היה שם מבט אחר בעיניים, נגיעה אחרת ביד.
משהו זרם – לא מתוך מאמץ, אלא מתוך הקשבה ונוכחות.
וכשהזרימה חוזרת – אפשר להתחיל שוב להמריא גבוה יותר.
לא עוד "איך נסתדר", אלא "איך נעמיק, איך נגלה עוד".
המסע שלהם אל האינטימיות קיבל שלב חדש, עמוק ובשל יותר.
💋 זה היופי בתהליכים האלה: לפעמים מספיק שינוי קטן בתודעה ובנוכחות, כדי לפתוח מרחב חדש לגמרי של אהבה ותשוקה.