השבוע כשהם הגיעו אליי לקליניקה ראיתי את העצב בעיניים, את הדאגה, את ההבנה ששום דבר כבר לא יחזור להיות אותו דבר.
אבל ראיתי גם את התקווה ואת האהבה ואת הרצון המשותף לעבור את זה ביחד
שבועיים לא פגשתי אותם
המצב הזה, שכולנו חווים במדינה האהובה שלנו, ימי מלחמה וכאב, תקופה של חוסר וודאות, השפיעו על כולנו וכמו ביקשו מכולנו רגע להתכנס.
בימים האלה הם פגשו את השוני.
איך כל אחד מהם מתמודד אחרת עם המצב, זקוק לדברים אחרים.
היא ביקשה להיות מחוברת לחדשות. לדעת כל פרט ומידע חדש כדי להרגיש שהיא בשליטה.
הוא ביקש פחות לדעת, פחות להכניס הביתה את כל המראות והדיווחים ויותר להצליח לתפקד ולייצר שגרה גם בתוך תקופה כל כך לא שגרתית.
3 הילדים שלהם מסתובבים סביבם, מבקשים גם הם כל אחד את מה שהוא זקוק לו בדרך שלו וה 24/7 של כולם יחד, הכניס את הבית לסחרחרה.
הם התישבו אצלי בקליניקה ולפני הכל הזמנתי אותם להסדיר נשימה. לקחת רגע זמן כל אחד לעצמו ואז ביקשתי כל אחד לשתף מהמקום שהוא נמצא עכשיו, מה חי בו. השאלה הזאת מאפשרת לנו להתבונן בכאן ועכשיו, מה קורה לנו בגוף ובראש ולמה אנחנו הכי זקוקים ברגע הזה.
מתוך השיח למדתי מה עבר עליהם בשבועיים האלה. כי גם בהתכתבויות שלנו בתקופה הזו, כששלחתי להם חיזוקים וכלים לדרך, זה לא היה כמו לשמוע אותם עכשיו וגם לחבר טקסט למימיקה של הפנים.
התובנה העיקרית הייתה שהם ממש זקוקים להמשיך את שגרת המפגשים השבועיים שלהם שבהם אנחנו מפרקים סיטואציות מהיומיום שלהם ולומדים איך לתקשר נכון אחד עם השנייה, איך להביא לידי ביטוי את הצרכים, גם אם הם שונים ולא להיבהל מזה. ללמוד לעבוד עם זה יחד ולקבל עוד כלים לייצר תקשורת מחברת.
אחת השאלות ששאלתי הייתה: איזה חוזקות גיליתם בתקופה הזאת אחד על השנייה וגם בביחד שלכם?
מצבים כמו מלחמה וחוסר וודאות, מאפשרים לנו לחדד את החושים ולזקק יכולות שבשגרה לא תמיד בולטות אצלנו וכשזה קורה חשוב שנדע לזהות אותם ולפרגן לבן בת הזוג על היכולת הזאת דווקא עכשיו.
בסוף הפגישה הם יצאו עם חיוך. קטן. אבל כזה שאמר הרבה.
הם יודעים כמה בניית החוסן והעוגן הזוגי שלהם תאפשר להם להתמודד הרבה יותר טוב ונכון עם כל האתגרים שבדרך, בטח בימים מורכבים כמו אלה, שהולכים להימשך כנראה עוד ימים ושבועות.
אל תשאירו את הזוגיות שלכם מאחור
אל תגידו אחרי המלחמה…
התמונה כאן, כדי להזכיר לנו למצוא רגעים מתוקים (לא רק באוכל) לדרך.
