יש לי רגעים כאלה, שקטים, שבהם אני עוצרת ושואלת את עצמי באמת:

"איך חייתי כל כך הרבה שנים ליד?"
ליד התשוקה. ליד הגוף. ליד האישה שבי שידעה פעם להרגיש, לרצות, לבקש, להידלק.

מבחוץ הכול היה נראה בסדר. משפחה. מחוייבות ואחריות. ילדים. עבודה.
מכירה? 

אבל בפנים – היה שקט אחר. שקט שלא נעים להודות בו. שקט של כיבוי איטי.

אני יודעת היום להגיד:

לא בחרתי לכבות את עצמי. פשוט לא ידעתי אחרת. לא לימדו אותי להקשיב לגוף.
לא לימדו אותי שאישה "חיה" צריכה יותר הרבה יותר מרק לתפקד.
לא לימדו אותי לדבר מיניות ולהתחבר לתחושות ולרצונות האמיתיים שלי.

ואז הגיע רגע של בּאֱמֶת.

רגע שבו כבר אי אפשר היה להמשיך עם ה “ליד הזה”.
רגע שבו הבנתי – או שאני מסכימה לפגוש את עצמי באמת על כל החלקים שלי, או שאני ממשיכה לחיות חיים שהם לא באמת שלי.
חיים עם תחושת ניתוק ופספוס.

הסדנה שלי “מתחברות” נולדה מהמקום הזה.

לא מתיאוריה. לא ממצגות.
היא נולדה מהחיים. מהגוף. מהכאב. מהדרך שעשיתי ועדיין עושה.

זה מרחב לנשים שמרגישות שהאש שלהן שם – רק כבויה. לא נגישה. 
לנשים שרוצות זוגיות שיש בה חיות, לא רק הסכמות.
לנשים שמבינות שחיבור למיניות הוא חיבור לאנרגית חיים עצמם.

אני כל כך מתרגשת בשביל כל מי שתהיה שם.
מתרגשת מהדרך שכל אחת תעבור לחיות את חייה במלואם.

אם קראת עד כאן והלב שלך זז קצת – זו לא סתם קריאה. זו הזמנה.
תכתבי לי בפרטי “מתחברת” ואשלח לך את כל הפרטים.
האישה שבך מחכה לך. ואני כאן, לפגוש אותה יחד.

אנשים רואים אותי וממש שואלים את עצמם:
מה האישה הזאת לוקחת? מאיפה האנרגיות האלה? מאיפה התשוקה הזאת לעשות את כל מה שהיא עושה?

אז אני עונה להם פשוט:
שום גלולה.
אני וכדורים זה פחות
גם לא חומרים אחרים…
בכלל עד גיל 24 אפילו לא ידעתי מה זה אלכוהול — והייתי רוקדת שעות מול המאוורר במקלט שהיה הפאב של הקיבוץ ושותה רק מים או סודה ונהנית מכל רגע.

היום אני יודעת להגיד, שכשאישה חיה את התשוקות שלה, פועלת מתוך האמת שלה, ומרשה לעצמה לעשות בדיוק את מה שעושה לה טוב — גם במקומות שקשה, גם כשיש ספק — משהו בתוכה נדלק.
היא חיה בתודעה של שפע, של חיות, של אנרגיה שמזיזה הרים.

וזה לא קסם. זה חיבור.

כי כשאנחנו מחוברות לעצמנו — לרצונות, לגוף, לקול הפנימי, לאש הנשית — משהו מתיישר.
אנחנו מפסיקות להילחם בעצמנו ומתחילות להתנהל מתוכנו.
ההחלטות הופכות מדויקות יותר, האנרגיה עולה, הגבולות מתבהרים, והעשייה שלנו הופכת להיות מהירה, בהירה ומלאת משמעות.
זה הרגע שבו החיים מפסיקים לקרות לנו ומתחילים לקרות דרכנו.

אז לכל אחת מכן שמרגישה שהיא רוצה גם —
רוצה את החיות הזאת, את הדיוק הזה, רוצה להיות האישה החזקה־רכה שעומדת במרכז חייה…
אני מזכירה שהאישה הזו כבר נמצאת בתוכך.
היא פשוט מחכה שתתני לה מקום.

אם הגעת לכאן, אם הפוסט הזה מדבר אלייך —
כנראה שהסדנה החדשה שלי, "מתחברות", נולדה בדיוק בשבילך.

רוצה פרטים? כתבי לי.
ושם — גם את תתחילי לחיות את האישה שאת באמת.

במשך שנים התהלכתי משוריינת בעולם.
בחוויה שלי הייתי חייבת להיות חזקה כמו סלע איתן כדי להחזיק את העולם שסביבי..
בהבנה שלי זו הייתה הדרך היחידה לפעול ולהצליח לנהל את חיי בכל הגזרות.

את הילדה שחיפשה את מקומה ורצתה להיות אהובה ורצויה בדיוק כמו שהיא, אבל נאלצה להתאים את עצמה,
את האישה שלא הצליחה להתמסר כדי לא להיפגע, את האמא שהפכה ברגע לאמא מיוחדת ונאלצה להתמודד עם הרבה חוסר וודאות וצורך לתפקד בזמן אמת בלי לעצור לשאול את עצמה: "מה שלומך? למה את זקוקה?"

בוקר אחד לפני כמה שנים הקשבתי לפודקאסט עם תמיר אשמן (וואו איזה שיח מרתק) והוא דיבר בין היתר על כך שהאדם חי בין 2 עולמות – האחד הרצון להדחיק חוויות קשות שעבר והשני הרצון לרפא את עצמו.

פתאום הבנתי שבמשך שנים פעלתי והייתי בעיקר ב doing מתוך הבנה שהעולם צריך אותי חזקה, מתפקדת, כזו רואה את הדברים החיוביים בכל דבר וסה"כ מגיעה לתוצאות טובות.

רק בכמה שנים האחרונות, קיבלתי אומץ לגעת במקומות הכואבים אצלי. להסכים להרגיש רגשות לא נעימים ולהיות איתם. לא למסך אותם, ההיפך, להסתכל עליהם בלבן של העיניים ולאפשר להם לעבור איתי מסע אליי, פנימה.
הסכמתי לראות את מה ששנים נמנעתי. לגעת בפצעי ילדות שלי, התקרבתי לשירי הקטנה ובכיתי איתה, חיבקתי אותה, צחקתי איתה וסיפרתי לה מי האדם והאישה שהיא תהפוך להיות.

הבנתי כמה שנים לא הסכמתי לעצמי להרגיש ואיך מתוך התהליך הזה, בדיוק כמו שהעמקתי ברגשות הלא נעימים, גם הרגשות הנעימים התעצמו.
היכולת שלי לאהוב ולהעניק אהבה, הריגושים שלי והעונג התעצמו.

בחרתי לחוות את חיי מתוך תשוקה ועונג, מתוך חיבור לאש הנשית שבי. מתוך חיבור ליצירה מתוך נוכחות והקשבה פנימית. כך יכולתי באמת להגשים את האישה שאני ולהמשיך למצוא תמיד את הדברים החיובים בכל דבר ולאפשר לכל החלקים שבי לקבל מקום שלם יותר.

מתוך המסע שלי, בחרתי להעביר את כל הידע האישי והמקצועי שלי לעוד נשים, שרוצות לפגוש את האישה שמחכה לקבל מקום בחיים שלה. לאישה שבתוכה שבשלה עכשיו להעניק לעצמה אותה במלואה.

אם את מרגישה את הקריאה הפנימית בתוכך, תכתבי לי 'אני רוצה' ואשלח לך את כל הפרטים על תוכנית "מתחברות"
בואי

המשפט הזה שהיא פלטה ברגע של כעס ותסכול (כבר בטח זיהיתם, נכון, בסדרה המדוברת 'מקום שמח'), הזכיר לי אותי בתקופה עצובה וכבויה בחיי.
רק שאני, אפילו לא הצלחתי לבטא את הקול הזה, אפילו לא לעצמי

כמה נשים חיות ככה שנים.
חיים ליד.
ליד התשוקה.
ליד החלום.
ליד האפשרות להיות באמת מחוברות לעצמן.

מכירות את זה שכביכול הכול עובד:
הילדים, הפרנסה, הריצות, כל הצריך… אבל מאחורי כל זה, יש את כל מה שלא באמת עובד, מה שלא מדובר, מה שכבר שכחנו מזמן איך מרגיש כשהוא חי.
וברגעים האלו, כשאנחנו סוף-סוף מודות באמת שלנו, מתגלה הדבר שהכי כואב להגיד בקול:
לא היה לנו בכלל עם מי לדבר על זה.
לא איתו, ולא עם עצמנו. לא עם חברות.

גם אצלי אני יודעת להגיד היום, לא הכרנו את המקומות הכי עמוקים, הכי רכים, הכי בוערים בתוכנו. והמערכת כולה נשחקה.
השגרה תפסה פיקוד.
והאש שלי — נחלשה…

אבל אפשר אחרת.
אפשר להיזכר באישה שמזמן לא נשמה בתוך הגוף שלה.
באישה שזוכרת מה זו תשוקה, זרימה, מגע, סקרנות, מחווה קטנה שמרימה לה את כל היום.
אפשר להחזיר את החיות לזוגיות ולminיות — ואת האש לנשיות.

איך אני יודעת?
כי האישה שהייתי והעיזה לגדול ולפרוץ את האש של עצמה ולהסכים להכיר את כל החלקים שבה.

וזה בדיוק מה שאנחנו נעשה בסדנה "מתחברות"-
מרחב בטוח ואינטימי לקבוצת נשים שרוצות להפסיק לחיות "בערך", ולהתחיל לחיות באמת. עם חיבור עמוק לגוף, לתשוקה, לאמת הפנימית. ליכולת ליצור זוגיות ואינטימיניות חיה — לא רק מתפקדת.

אם גם בך משהו אומר "די לבערך",
אם את מרגישה שהלב שלך מבקש לחזור לפעום חזק – אני מזמינה אותך להצטרף אליי.
זה הזמן להחזיר לעצמך את האש
ואיתה — את עצמך

כל הפרטים ממש כאן

עכשיו תורי.
ראיתי את כל 8 הפרקים של הסדרה הכי לא מדוברת 'מקום שמח'.

רק על השם הפשוט אבל הכל כך מדוייק בתקופה הזו של חיינו, אני יכולה לכתוב שעות, אבל לא, לא לזה התכנסתי.

כל כך הרבה מערכות יחסים בפרק אחד כפול 8.
בכל אחת מהן פגשתי אגרוף אחר לבטן, כזה שנגע בי במקומות הכי עמוקים. החזיר אותי לכל כך הרבה רגעים בחיים שלי, שם לי מראות מכל כך הרבה זוויות וכל פעם יצאתי עם מלא מחשבות ושאלות…

יכולתי גם לראות כל כך הרבה סיטואציות שאני פוגשת יום יום בקליניקה שלי. א.נשים וזוגות שפוגשים את עצמם במקומות לא פשוטים, מייחלים שמישהו אחר ייראה אותם ולא מצליחים קודם כל לראות את עצמם.

האהבה קיימת, הרצון למשפחה שם, המחויבות חזקה—ובכל זאת, כל אחד מבני הזוג מרגיש לפעמים לבד בתוך הבית שלו. לבד בתוך מערכת ששניהם כל כך רוצים שתעבוד.

כמאמנת ויועצת זוגית ומינית, וכאישה שחיה זוגיות בפרק ב’, אני פוגשת את הרגעים האלה גם בחדר הטיפולים אבל גם בחיים עצמם: את המקומות שבהם התשוקה מבקשת הכרה, הגוף מבקש מקום, והלב פשוט רוצה להרגיש חי—בלי לוותר על מי שאוהבים.

בחרתי להתמקד ב 5 דברים מתוך הסדר הגאונית הזו על זוגיות, מיניות, ועל המקום שבו כל אחד מרגיש לבד בתוך הקשר:

1. כשלא מדברים על כאב – הוא מוצא דרך לצעוק
בסדרה רואים את הניסיון "להמשיך כרגיל". לא להעמיס. לא לפתוח. לא לשבור את השקט. אבל שקט רגשי הוא כמו ריתוך—הוא מחזיק לזמן קצר, אבל בסוף משהו נסדק. אין באמת ואינטימיות רגשית ומינית זוגיות בלי שיחה אותנטית, כזו שלא מפחדת להגיד את מה שמאיים, את מה שצריך, את מה שחסר. בלי זה – ההתרחקות רק גדלה.

שאלה להתבוננות: מה הדבר שלא העזתם להגיד לבן/בת הזוג שלכם בזמן האחרון?

2. "אני מרגישה לבד" לא אומר "אני לא אוהבת אותך"
זו אחת הטעויות הגדולות בזוגיות.
בסדרה רואים איך כל אחד מסתובב עם תחושת בדידות משלו. למרות שיש זוגיות, משפחה, בית, ילדים ונכדים, חברים, חיבור, אהבה…
בדידות בתוך זוגיות היא קריאה עמוקה לחיבור— לא לנטישה.
היא סימן שמשהו בצרכים הרגשיים או המיניים מבקש מקום חדש.

שאלה להתבוננות: האם אתם מסוגלים להגיד לבן.בת הזוג שלכם איזו בדידות אתם מרגישים ולמה אתם זקוקים?

3. תשוקה לא מתה – היא נסגרת
תשוקה לא נעלמת. היא נכבית כשאין לה מרחב נשימה.
ממש כמו להבה קטנה במדורה שרק מחכה שיוסיפו לה עוד זרדים ועצים ואוויר.
אבל כשגוף מבקש מגע, קרבה, נראות – ולא מקבל. כשעייפות, תסכול או פערים בצרכים גורמים לכל אחד להתכנס. זה מרגיש שהיא נעלמה ונאלמה
גם אצל מי יודע שהיא קיימת איפשהו בתוכו. בתוכה.
ובסדרה רואים כמה קשה לוותר עליה, על התשוקה, וכמה מפחיד לבקש אותה.

שאלה להתבוננות: איפה התשוקה שלכם מבקשת שתפתחו לה דלת—ואיפה אתם עדיין שומרים עליה נעולה?

4. אפשר לרצות משפחה—ועדיין לרצות להרגיש חיות ותשוקה
נשים רבות (וגם גברים) מספרים לי: “אני לא מוכנה לוותר על התשוקה. אבל אני גם לא מוכנה לוותר על הקשר, על הבית, על המשפחה.” זו לא סתירה. זו אנושיות.
הסדרה מראה בדיוק את המתח הזה: בין אחריות לבין חיות, בין יציבות לבין תשוקת הגוף.העבודה האמיתית בזוגיות היא למצוא את הדרך לחיות גם וגם—לא לבחור אחד על חשבון השני.

שאלה להתבוננות: איזה חלק בכם מבקש להכניס יותר חיים לתוך הזוגיות – ומה אתם מוכנים לעשות כדי להזין אותו?

5. זוגיות טובה לא קורית לבד—היא נבנית משני הצדדים
בסדרה, כמו בחיים, יש רגעים שבהם רק צד אחד מנסה. רק אחד נוגע. רק אחד יוזם. רק אחד מבקש עזרה. אבל זוגיות ומיניות הן שותפות. כדי להחזיר תשוקה, להביא קרבה, לבנות חיבור חדש—צריך ששני הצדדים יגיעו. עם פגיעות, עם רצון, עם כנות, ובעיקר עם נכונות להתבונן באמת.
זה לרוב לא קורה ויש צד אחד שיוביל, אבל גם הצד השני בקצב שלו יוכל להיות שם אם תאפשרו יחד להיות בתנועה.

שאלה להתבוננות: מהו הצעד הבא שאתם מסוגלים לקחת כדי להתקרב—ומהו הצעד שהייתם רוצים לבקש שהצד השני ייקח?

מוזמנים לשתף כאן עוד דברים שאתם פגשתם ויוכלו להעשיר את כולנו.
אמן ובאמת נלמד לתת יותר מקום לשמח בחיים שלנו

יש משהו שמתרחש מתחת לפני השטח של כל זוגיות טובה…
לא קשור לכמה פעמים בשבוע, לא קשור לביצועים, אפילו לא לאורגזמות —
אלא למגע.
ולשיח הפתוח שאנחנו מעיזים לנהל עם מי שאנחנו אוהבים (וגם עם עצמנו).

מגע הוא שפה.
הוא מרגיע, מווסת, פותח את הלב ומחזיר אותנו לעצמנו.
והמילים… הן הגשר בין הגוף לבין מי שעומד מולנו.
כשהשניים האלה מתחברים — הגוף נרגע, הנשימה נפתחת, ופתאום יש מקום לחיות, לתשוקה, לקרבה אמיתית.
השבוע התפרסמה כתבה על השפעת המיניות על הבריאות, עם כותרת מפוצצת:
"מאה אורגזמות בשנה יהפכו אתכם לבריאים יותר: כך משפיע סקס על הגוף".
בכתבה ריכזו כמה נקודות שסיפרו בדיוק את מה שאני רואה בקליניקה כל יום:
מיניות מודעת וסקס טוב הוא לא רק עונג — הוא בריאות. הוא וויסות. הוא חיבור.
והוא מתחיל במקום אחר לגמרי: ביכולת לדבר, לגעת, להתקרב.

הנה כמה מהתובנות המרכזיות שעלו מהכתבה:

יש קשר ישיר בין יחסי מין לבין שיפור מצב הרוח, הפחתת חרדה ושחרור מתחים.

שתי מערכות עצביות עובדות יחד.
המערכת הסימפתטית יוצרת עוררות מינית, בעוד הפרא-סימפתטית מאפשרת את ההמשך וההזדקפות המינית. בזמן האורגזמה הסימפתטית “מתפרצת” ומביאה לשיא.

במהלך המפגש המיני משתחררים דופמין וסרוטונין שמעמיקים את ההנאה ואת החיבור הרגשי.

שגרה מינית קבועה תורמת לאיזון הורמונלי ולבריאות כללית.

ואולי הכי חשוב: מגע, אינטימיות ושיח פתוח הם הליבה של זוגיות תוססת ובריאה.

וזה מה שאני רוצה להזמין אתכם אליו —
להעז לפתוח את השיחה.
לבדוק מה מרגש אתכם, מה חסר לכם, מה אתם צריכים כדי להרגיש קרובים יותר.

לפעמים שיחה אחת כזו משנה זוגיות שלמה
אם משהו בזה נגע בכם,
ואתם רוצים ללמוד איך לייצר יותר קרבה, תשוקה ומגע בתוך מערכת היחסים שלכם —
אני כאן.

מוזמנים לקבוע איתי מפגש בקליניקה שלי, ונתחיל לפתוח יחד את הדרך לזוגיות בריאה, חיה ומחברת באמת.
שירי

הם ישבו אצלי השבוע בקליניקה, זוג חדש.

כמו תמיד המפגש הראשון מוקדש להיכרות, אבחון ראשוני של המצב וכמובן מה המטרה שלשמה הם הגיעו אליי.
השיחה הייתה נעימה. התרגשתי לראות איך הם סבלניים וקשובים אחד לשנייה.
לאט לאט צללנו קצת יותר פנימה למורכבויות שהם חויים.
היא העלתה תסכול גדול שיש לה על זה שהם לא רואים בעין אחד את הדברים בעיקר בנוגע לילדים, אבל לא רק.
היא אמרה: “אבל איך אפשר לחיות ככה? אנחנו חייבים לחשוב אותו דבר.”
 והוא מנסה להסביר לה שוב ושוב למה הוא מרגיש אחרת.

והשיחה נתקעת. אני רואה את הפנים המבואסות של שניהם. וכל אחד מהם מחפש אישור… במקום לחפש גשר.

וכשזה קורה – אני עוצרת אותם.
ואני מספרת להם שזה אחד מ–7 העקרונות לנישואים מאושרים לפי מחקרים של ג'ון גוטמן: זוגות מאושרים יודעים לקבל את השונות ביניהם.
הם לומדים להסכים שלא להסכים.
כי בתוך זוגיות יש שני אנשים שונים. עם היסטוריה שונה, צרכים שונים, פחדים שונים, גבולות שונים. אין דרך בעולם ששני עולמות כאלה יהיו זהים.
והחדשות הטובות? הם גם לא צריכים להיות.

כשאנחנו לומדים להסכים שלא להסכים, משהו מדהים קורה:
הלחץ יורד, הלב נפתח, והוויכוח הופך מזירת קרב לדיאלוג אנושי ומכבד.
זה משנה את כל האקלים הרגשי בבית.

קבלו טיפ קטן ממני לסופ"ש הקרוב:
בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם בתוך ויכוח שחוזר שוב ושוב –במקום לשכנע או להוכיח, נסו משפט אחד פשוט:
“אנחנו שונים בזה, וזה בסדר. בוא.י נבין מה כל אחד צריך בתוך השונות.”

זה משפט משנה מציאות. אני מתרגלת אותו בעצמי.
שווה לכם לבדוק.
הוא לא סוגר את הפער – הוא פותח מרחב.
מרחב שבו אפשר להרגיש בטוחים, גם כשלא מסכימים.
וזה? זה הלב של זוגיות שמחזיקה לאורך שנים מתוך מקום מכיל ומאפשר.

הם ישבו אצלי השבוע בקליניקה, זוג חדש.

כמו תמיד המפגש הראשון מוקדש להיכרות, אבחון ראשוני של המצב וכמובן מה המטרה שלשמה הם הגיעו אליי.
השיחה הייתה נעימה. התרגשתי לראות איך הם סבלניים וקשובים אחד לשנייה.
לאט לאט צללנו קצת יותר פנימה למורכבויות שהם חויים.
היא העלתה תסכול גדול שיש לה על זה שהם לא רואים בעין אחד את הדברים בעיקר בנוגע לילדים, אבל לא רק.
היא אמרה: “אבל איך אפשר לחיות ככה? אנחנו חייבים לחשוב אותו דבר.”
 והוא מנסה להסביר לה שוב ושוב למה הוא מרגיש אחרת.

והשיחה נתקעת. אני רואה את הפנים המבואסות של שניהם. וכל אחד מהם מחפש אישור… במקום לחפש גשר.

וכשזה קורה – אני עוצרת אותם.
ואני מספרת להם שזה אחד מ–7 העקרונות לנישואים מאושרים לפי מחקרים של ג'ון גוטמן: זוגות מאושרים יודעים לקבל את השונות ביניהם.
הם לומדים להסכים שלא להסכים.
כי בתוך זוגיות יש שני אנשים שונים. עם היסטוריה שונה, צרכים שונים, פחדים שונים, גבולות שונים. אין דרך בעולם ששני עולמות כאלה יהיו זהים.
והחדשות הטובות? הם גם לא צריכים להיות.

כשאנחנו לומדים להסכים שלא להסכים, משהו מדהים קורה:
הלחץ יורד, הלב נפתח, והוויכוח הופך מזירת קרב לדיאלוג אנושי ומכבד.
זה משנה את כל האקלים הרגשי בבית.

קבלו טיפ קטן ממני לסופ"ש הקרוב:
בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם בתוך ויכוח שחוזר שוב ושוב –במקום לשכנע או להוכיח, נסו משפט אחד פשוט:
“אנחנו שונים בזה, וזה בסדר. בוא.י נבין מה כל אחד צריך בתוך השונות.”

זה משפט משנה מציאות. אני מתרגלת אותו בעצמי.
שווה לכם לבדוק.
הוא לא סוגר את הפער – הוא פותח מרחב.
מרחב שבו אפשר להרגיש בטוחים, גם כשלא מסכימים.
וזה? זה הלב של זוגיות שמחזיקה לאורך שנים מתוך מקום מכיל ומאפשר.

כשהם הגיעו אליי לפני שנה הם היו זוג
היום הם כבר בדרך להיות משפחה

איך עושים את המעבר הזה נכון?
איך שומרים על הזוגיות גם בתוך ההורות הראשונה ובכלל?

אחד המשברים הכי ידועים לזוג זה המעבר להורות.
השינויים הפיזיים, האחריות, הצורך לדאוג לפרנסה ולא פחות ההורמונים והשינויים הפיזיולוגים, משפיעים רבות על האישה ועל הגבר.
ההתרגשות המשותפת הופכת הרבה פעמים להתמודדות על תשומת הלב אחד של השנייה ואם היו אתגרים עוד לפני, כזוג, אז אחרי שהמשפחה מתרחבת הם יכולים אפילו להחמיר.

לכן כשהם החליטו כמה חודשים לפני הלידה המתוכננת לחזור אליי לסשן ממוקד,
"איך להיות ההורים שחשוב לנו להיות ואיך לא לשכוח את עצמנו את הזוגיות שלנו בדרך".

וככה משבוע לשבוע, כמו שהבטן גדלה (גם קצת שלו ) אני עובדת איתם על כלים להתנהלות נכונה, על איך הדברים נראים מהצד שלו ואיך מהצד שלה, על כמה חשוב לא לשכוח את עצמם בדרך ולהמשיך לטפח זמן אישי וזמן זוגי לצד ההתפתחות המשותפת שלהם כמשפחה.

כדי להמחיש להם איך הם בוחרים להיות, שיחקנו קצת עם משחק דמויות שכבר מזמן עבר ליהיות עוד צעצוע בקליניקה שלי.

מעניין איך אתם רואים את עצמכם שם?

הגעתי הבוקר בפעם הראשונה למפגש נטוורקינג בקבוצה מגובשת במיוחד.
מי שמכיר אותי יודע שזה לא ממש האיזוור הנוח והמוכר שלי כל המפגשים האלה, אבל חברה המליצה וקפצתי למים.

המשפט שתפס אותי הופיע מול עיניי בכניסה:
"כשהנשמה מאירה,
גם השמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים"
הרב קוק

סיימתי שבוע, איך לומר, לא משהו.
שבוע שהיה בו עצב גדול ותחושת בלבול וחוסר מיקוד, לפחות הסתיים באור גדול שהחייל שלי חזר הביתה אחרי 3 שבועות עם תקשורת חלקית ביותר (כמו דרום אמריקה של פעם רק בצה"ל).

אבל הנה,
יום ראשון, שבוע חדש, ובחרתי להתחיל אותו אחרת.
שמתי עליי את הג'קט האדום, עליתי על נעלי עקב ויצאתי למפגש.

כשהגיעו ה 60 שניות שלי להצגה עצמית ביקשתי מכולם לעמוד על הרגליים (40 איש שיתפו פעולה והתמסרו למשימה) וככה תוך כדי שהם עומדים סיפרתי להם על החוויה של המתאמנים והזוגות חווים אצלי כשהם מגיעים לפגישה בקליניקה שלי בים.
איך מתוך הקושי והכאב, לפעמים הבלבול והפחד, הם צועדים איתי וצעד צעד מצליחים לראות בהיר יותר, להרגיש הקלה. ממש כמו במשפט הם יוצאים מתוך הערפל.

לשמחתי הייתה במפגש גם קולגה שעברה אצלי תהליך בעצמה, שהתחיל במפגשים בקליניקה הביתית שלי, אבל אחרי מפגש אחד בים לא ויתרה על להגיע לשם בשעת בוקר מוקדמת והחוויה מהתהליך מלווה אותה גם היום.

אז קומו, תזיזו אנרגיה, תסכימו כמוני לזוז מהאיזור המוכר ולגלות עוד חלקים בכם.