שמעו סיפור מהקליניקה שלי:

הם הגיעו לקליניקה שלי מותשים. שבורים
הם זוג צעיר, הורים בפעם הראשונה בדרך לשנייה… מלאים אהבה ורצון טוב ועם בסיס,של חברות טובה – אבל גם הרבה תסכול שהצטבר.
הדינמיקה ביניהם הפכה למריבה שקטה ומתוחה. מיניות כבר כמעט ולא הייתה, התקשורת נשמעה כמו ניסיון נואש להסביר את עצמם בלי שמישהו באמת מקשיב, והם התחילו לשאול את עצמם בלב:
"לאן נעלמנו אנחנו?"

במהלך המפגשים הם גילו שהם לא לבד.
שנים רבות של מחקרים מראים: השנה הראשונה אחרי לידה היא אתגרית במיוחד לזוגיות. העייפות, חוסר הזמן, שינויי הגוף, הלחץ הכלכלי – כל אלה יוצרים קרקע פוריה לריחוק, גם כשיש אהבה. התחושה של "אני כבר לא מי שהייתי", יחד עם קושי להרגיש נראים או נחשקים, משפיעה על התקשורת וגם על האינטימיות.

הם בחרו לעצור ולפגוש את זה כאן ביחד.
מהרגע הראשון הם הביאו איתם מחוייבות: להבין, ללמוד, לשנות. הם הבינו שהמעבר להורות, על כל ההתרגשות שבו, הוא גם אחת מנקודות השבר השכיחות בזוגיות.
הספרות המקצועית כבר שנים מצביעה על כך שהשנה הראשונה לאחר לידה היא אתגרית במיוחד למערכת היחסים. ד"ר ג'ון גוטמן, מהחוקרים החשובים בעולם בתחום הזוגיות, כותב:
"המעבר להורות הוא מבחן קשה לזוגיות. היכולת של בני הזוג להיות ידידותיים, להקשיב זה לזה ולהפוך אחד את השני לבעלי ברית – היא מה שעושה את ההבדל."

הם לא ויתרו.
במהלך התהליך הם למדו לזהות את הצרכים שמתחת לריב. הם למדו להקשיב אחרת – לא כדי להגיב, אלא כדי באמת להבין. הם התחילו לתרגל שפה רגשית מדויקת, כזו שמביאה קירבה גם כשהנושאים קשים. הם למדו שמיניות אחרי לידה לא חוזרת, אלא נבנית מחדש – בגוף אחר, בקצב אחר, עם לב שמוכן לפגוש את השני מתוך חמלה ולא מתוך תסכול.

והיום, הם מרגישים שהם חזרו הביתה
לא לבית של פעם – אלא לבית חדש, שמכיל את מה שנשבר, את מה שנשאר, ואת מה שנבנה מחדש. הם לא מושלמים, והחיים עדיין עמוסים – אבל יש להם כלים, שפה, והבנה שהם יכולים לפגוש את עצמם ואת האחר גם כשהכול רועד. וזה כל הסיפור.

אם אתם קוראים את זה ומרגישים שזה נוגע בכם – אתם לא לבד
האתגרים שאתם פוגשים כרגע לא מעידים על כך שהקשר שלכם לא טוב, אלא דווקא על כך שהוא חשוב לכם. זוגיות היא לא משהו שקורה מעצמו – היא משהו שבונים, כל יום מחדש, עם כלים נכונים ולב פתוח

בקרוב תיפתח אצלי סדנה אינטימית, בסלון, לזוגות שרוצים לחזור להרגיש קרובים.
6 מפגשים, אווירה נעימה, עם תכנים פרקטיים, תרגול משותף – ובעיקר, מרחב שמאפשר להיזכר למה בחרנו זה בזו, ואיך אפשר לבנות יחד את הבית המשותף.

אם זה מדבר אליכם – שלחו לי הודעה.
אני כאן להראות לכם את הדרך אליכם

#27 להתאהב מחדש בעצמנו בגיל 50 — תובנה לחיים מלאי תשוקה

מי אמרה sex in the city ולא קיבלה…
זוכרים את הפעם הראשונה שהתאהבתם? את התחושה בגוף? את הפרפרים?

בשיחה עם חברות בנות גילי השבוע, כן כולנו חצינו את ה 50 בשנה-שנתיים האחרונות, החלפנו חוויות (כן היה שווה להיות זבוב על הקיר) והבנו יותר מתמיד את הזכות הזאת של גיל היובל
את ההבנה שיש משהו כל כך שלם ומשחרר כשאנחנו בוחרות להתאהב בעצמנו מחדש בדיוק עכשיו.

התאהבות היא אחד המצבים הכי עוצמתיים שהגוף והנפש חווים. הלב פועם מהר יותר, העיניים בורקות, המחשבות מתרוצצות ואנחנו חשים חיים. מאחורי הקסם הזה עומדים הורמונים כמו דופמין, אוקסיטוצין ואדרנלין — תערובת כימית של תשוקה, חיבור, התרגשות וציפייה.

אבל מה אם הייתם יודעים שהתאהבות לא חייבת להיות תלויה באדם אחר? מה אם נוכל להזרים את אותו הקוקטייל המדויק פנימה — לעצמנו?

בגיל 50, משהו עמוק נפתח בנו.
מאחורינו כברת דרך של התמודדויות, הישגים, לבטים, לפעמים גם כאבים — אבל מולנו נפתחת האפשרות לבחור מחדש. לאהוב את עצמנו,
את הגוף שעבר טרנספורמציות,
את החוכמה שנצברה,
את הפראות שעדיין בוערת בפנים.
להתאהב בעצמנו זה להסכים לראות את עצמנו בעיניים חדשות: לא רק דרך "מה עוד צריך לשפר", אלא דרך עיניים של פליאה, סקרנות, חמלה ותשוקה

כשאנחנו מתאהבים בעצמנו, אנחנו הופכים למגנטים. התשוקה לחיים מתעוררת, היצירתיות נפתחת, מערכות היחסים מתחדשות, והגוף — גם אם כבר לא צעיר (אז מה) — נענה להוראות האהבה.
ההתאהבות הזו מחזירה אותנו אל המרכז, אל תחושת חיות שמרקדת בעורקים. היא מזמינה אותנו לחיות מתוך עונג, מתוך האמת שלנו ומתוך אומץ. להיות אנחנו במלואנו ולחגוג את החיים כאן ועכשיו

שאלה להתבוננות:
אם היית מתאהב.ת בעצמך מחדש — מה הדבר הראשון שהיית עושה אחרת כבר מחר בבוקר?

# 26 הנאה היא חלק חיוני מהחיים ולחיים

הוא הסתכל עליי בעיניים מלאות אהבה ואמר לי:
"מאמי, איך רואים שאת נהנית. שאת ב zone שלך מתענגת על כל רגע".
חייכתי
הוא קלע בול

בתוך הטירוף של החיים, בין ימים של זכרון וימים מלאי עשייה ויצירה, ירדנו עם חברים ללילה של אמצ"ש לים המלח, המקום הכי נמוך שבו מרגישים הכי גבוה בעולם.

בחיי היומיום שלנו, כל כך קל להיסחף אחרי משימות, אחריות ומחוייבויות, חשוב שנזכור שהנאה היא לא מותרות — היא דלק חיוני לנשמה.
הנאה ממלאת אותנו באנרגיה, מחברת אותנו לרגע הזה ומזכירה לנו לחיות, לא רק לשרוד. כשאנחנו מרשים לעצמנו ליהנות באמת, גם הגוף וגם הנפש מתמלאים בחיוניות

הרבה פעמים נדמה לנו שצריך "להרוויח" את ההנאה אחרי עבודה קשה או עמידה ביעדים, אבל האמת היא, שהנאה היא לא פרס — היא חלק מהותי מהדרך. כשאנחנו נותנים לה מקום ביומיום, היא יוצרת איזון, מגבירה יצירתיות ומאפשרת לנו להרגיש מחוברים יותר לעצמנו ולאחרים.

במסגרת התובנות שלי לגיל 50, אני בוחרת לזכור שהנאה היא זכות מולדת, לא פריבילגיה. אני נותנת לה להיכנס גם לרגעים הפשוטים והיומיומיים — במפגש עם חברים, בטיול קצר, בשיר שאני אוהבת, במבט לשמיים. זה לא דורש מאמץ — רק רשות.

שאלה להתבוננות:
איפה בחיים שלכם אתם יכולים לאפשר לעצמכם יותר רגעים של הנאה, גם בלי סיבה מיוחדת?

#25 חברויות לחיים שיודעות להיות שם גם כשאני נע(א)למת – הן העוגן אמיתי

החודשים האחרונים הזכירו לי תקופות מטלטלות מהחיים שלי, של רגש בעוצמות גבוהות.
רגעים של שמחה גדולה שנשזרו ברגעים של כאב עמוק, לעיתים באותו היום עצמו. זמן של סיכום ושל התחלה, של פרידה מדימויים ישנים ושל פגישה עם עצמי במקום חדש.

גיל 50 מביא איתו לא רק תובנות, אלא גם סערות פנימיות, מהסוג שלא תמיד יש להן מילים – רק דמעות, שתיקות, או תחושת מחנק בלב. זה תהליך שלא תמיד קל לעבור אותו כשאת מוקפת באנשים, כי לא תמיד יש מקום להביא את כל מי שאת, במיוחד כשאת לא תמיד יודעת בעצמך מה בדיוק עובר עלייך.

בזמן הזה הרגשתי קושי רגשי דווקא מול הקרובים ביותר. לפעמים הקרבה חשפה בי מקומות פגיעים יותר, דרשה ממני להחזיק תפקידים שכבר לא התאימו לי, או פשוט הייתה לי גדולה מדי לעכשיו. היו רגעים שבהם הרגשתי צורך להתנתק – לפעמים גם מחברויות טובות של שנים.

לא מתוך רצון לפגוע, אלא כי הייתי זקוקה לשקט.
מרחב שבו אני לא צריכה להסביר, לא לתפקד, לא לעמוד בציפיות. זה היה רגע אמיתי של הקשבה לעצמי, גם אם הוא בא עם מחיר של ריחוק, וגם אם פחדתי שישימו לב שאני נעלמת.

אבל בתוך כל זה, התגלתה גם מתנה.
החברות והחברים שלא ויתרו עליי, אלה שלא פתחו פנקס ולא ספרו נקודות – היו לי לעוגן. הם ראו אותי גם כשלא הייתי זמינה, זכרו מי אני גם כשאני בעצמי שוכחת, אהבו אותי בלי תנאים. לא ביקשו הסברים, לא כעסו על השקט, רק היו שם – באהבה שקטה ומחזיקה.

זה חיבר אותי מחדש למהות של קשר עמוק, כזה שמבוסס על אמון, חמלה ונשימה משותפת גם כשלא נושמים באותו הקצב.

למדתי ש:
יש חברויות שנבנות על שיחות עמוקות, ויש כאלה שנבנות על היכולת לשתוק יחד – שתיהן יקרות באותה המידה.
חבר או חברה לחיים הוא מי שלא נבהל מהשבריריות שלך, אלא מתייצב לצידך גם כשאין תשובות.
עוגן אמיתי הוא לא זה שמחזיק אותך בכוח – אלא זה שנמצא שם, זמין, כשאת מוכנה לחזור.

שאלה להתבוננות:
מי בחיים שלכם הוא עוגן – אדם שמחזיק אתכם גם כשאתם מתרחקים, שלא שופט את השקט שלכם, שמרגיש אתכם גם בלי מילים – ומה הייתם רוצים לאמר לו או לה בזכות זה?

שיהיה לכולנו שבוע של בשורות טובות
וחזרה נעימה לשגרה

עדן (שם בדוי) גבר או אישה? זה לא משנה
לטובת הסיפור הוא יהיה עדן. הבן

כשהוא הגיע אליי לקליניקה לפני שנה בערך, הוא היה עייף.
לא מהעבודה – מהחיים.
מותש, עצוב, מתוסכל. כמו מישהו שמנסה שוב ושוב לפצח חדר בריחה – עושה הכל "לפי הספר", ועדיין לא מוצא את הדרך החוצה.

הוא הגיע אליי כי רצה להבין איך יוכל סוף סוף לשתף את הילדים שלו באמת שלו. איך יוכל לצאת לחופשי ולשחרר כבלים שבמשך שנים כבלו אותו והוא בחר להשתחרר מהם באומץ ובכל זאת לא יכל להיות כל כולו שם מחוץ ל "ארון".

ה "ארון" הזה הוא כל מה שמגדיר אותנו ותוקע אותנו בתוך חיים שאנחנו רוצים לשחרר ולא תמיד יודעים איך ולפעמים, גם כשאנחנו כבר עושים את הצעד, הסביבה, הבושה, התגובות והקושי, משאירים אותנו במקום.

אבל הוא הגיע אליי כי הוא בחר להתקדם, להבין ולקבל כלים איך בכל זאת אפשר להתמודד עם הכל ולהמשיך, להיות נאמן לעצמו וגם להתפתח בדרך החדשה שבחר וגם כדי ליהנות באמת, מאהבה החדשה שנכנסה לחייו.

התהליך איתו נמשך כמעט חצי שנה.
היו בו בעליות וירידות, הוא התקדם בצעדים ממש קטנים. ממש.
הקושי מול הילדים, הצורך לשקר להם כדי לשמור עליהם וגם קצת עליו. הקשר המאתגר עם הגרושה והסביבה…
כל אלה הכאיבו לו מאוד.
אבל כל צעד קטן היה משמעותי.
כל שלב פתח עוד אמונה ועוד יכולת ותחושת מסוגלות לצאת לדרך באמת שלו.

כשהוא סיים את התהליך הוא היה בשל ומוכן.
הוא יחייה את חייו באמת שלו, יהיה נאמן לערכים שלו ולאהבה האמיתית שלו, לפני הכל. לעצמו.

עכשיו, ממש לפני פסח, הוא כתב לי:
"אני חופשי ומאושר. הילדים יודעים הכללל והחיבור בינינו רק העמיק יותר. הזוגיות החד מינית שיצא אליה, אחרי שעזב את הבית, פורחת וכבר אין אישו מול הסביבה, מול מה יגידו כו'.
יש אותי ואת האמת שלי.
אז רציתי להגיד לך תודה שירי".

אני עוד זוכרת את הרגע הראשון כשהוא הגיע אליי. 

לי כבר היה ברור איך הוא הולך לפרוח ואיזו מתנה ענקית לחיים הוא הולך להעניק לעצמו וגם לילדים שלו.

מודה על הזכות להיות שם עבור המתאמנים והזוגות שלי בדיוק ברגעים כאלה.
לחיות באמת שלנו זו לא ססמה, זו דרך חיים.

אז רגע לפני שהחג מסתיים, מוזמנים גם אתם לקבל את המתנה שלי לחג.
עשרת הדברות לחיים שלך. שלכן.ם.
לחיים

#24 חירות אמיתית לא מתחילה מבחוץ — היא מתחילה מבפנים

בכל שנה בפסח אנחנו מדברים על יציאה מעבדות לחירות, אבל כמה מאיתנו עדיין משועבדים? לא למצריים החיצונית, אלא לפחדים, לציפיות של אחרים, לדפוסים אוטומטיים, לקולות בראש שאומרים:
"ככה את.אתה.אתם צריכים להיות".

לחגוג חירות בגיל 50 זה להסכים לשאול:
"איפה אני עוד חיה לפי תסריט ישן?"
"ואיפה אני כבר משחררת — ובוחרת בחיים שכתובים בכתב היד הייחודי שלי?"

בהגדה של פסח כתוב:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."

אני קוראת את זה אחרת בגיל הזה — בכל שלב בחיים עליי לראות את עצמי יוצאת מהמצרים הפרטית שלי. מהצמצום, מההגבלות הפנימיות, מהאמונות שמכווצות. כי חירות בגיל הזה היא לא מהפכה רועשת.

לפעמים היא בחירה שקטה לומר "לא" כשכולם מצפים ל"כן".
לפעמים היא להקשיב לגוף, ללב, לאינטואיציה, ולדעת שאני כבר לא צריכה אישור.

זה הרגע שבו אני מפסיקה לנסות להיות גרסה מושלמת של מישהי אחרת — ומתחילה להיות הגרסה הכי חיה שלי

שאלה להתבוננות:
איפה בחיים שלכם, אתם עדיין חיים מתוך הרגל או פחד, ולא מתוך בחירה חופשית?

והצעה לפעולה:
בחרו דבר אחד קטן השבוע שאתם עוזבים מתוך "עבדות ישנה" — הרגל, מחשבה או מחויבות — ובמקומו עושים פעולה אחת שמרגישה חירות. חופש אמיתי כמו שנכון לכם.
מוזמנים לשתף כאן

שיהיה לכולנו חג חירות אמיתי כולל ל 59 החטופים שיחזרו הביתה במהרה

#חמישים_תובנות_לגיל_היובל
#לחיות_באמת_שלך

לצאת ממצרים כזוג — זו לא משימה חד-פעמית.
זה לא רגע דרמטי שבו נפתח הים ואנחנו פשוט הולכים יד ביד אל עבר השקיעה.
זו דרך. מסע יומיומי.

כי מֵצָרִים בזוגיות לא תמיד נראים כמו עבדות קלאסית. לפעמים הם נוחים, שקטים, עטופים באהבה.
אבל בפנים, יש צמצום. ויתור קטן על עצמי, שתיקה במקום דיבור, בחירה לוותר על קול כדי לשמור על שלום.

האתגר הוא כפול:
איך נשארים מחוברים לאחר — מבלי להתנתק מעצמנו?
איך חיים יחד — בלי לכבות את האמת שלי בשביל שיהיה "ביחד"?
הרי זוגיות שנשענת רק על התאמה, על נוחות, על הימנעות מעימותים — היא אולי שלווה מבחוץ, אבל לא חופשית מבפנים.

היציאה ממצרים בזוגיות קורית כשאנחנו לומדים להגיד את האמת שלנו גם כשהיא לא נעימה.
כשאנחנו מעזים להביא חלקים פגיעים, מבולגנים, אנושיים — בלי לפחד שזו תהיה סיבה להתרחק.
היא קורית כשיש מקום לשני אנשים שלמים — לא רק לשני תפקידים.
חירות זוגית אמיתית היא – אני יכולה להיות אני, גם לידך.
ואתה — יכול לפגוש אותי שם, בלי לדרוש שאהיה מישהי אחרת…

#23 אין צורך למהר, כל דבר קורה בזמנו

לפעמים יש תחושה שצריך למהר, להספיק, לסמן וי.
העולם המודרני מלמד אותנו שמהירות היא שם המשחק – שמי שזז מהר יותר, מתקדם יותר ולא מפספס…
אבל עם השנים הבנתי, שכל דבר קורה בדיוק בזמן הנכון לו. גם אם אני לא תמיד רואה את זה ברגע עצמו, מבט לאחור מגלה שהדברים הסתדרו בצורה מדויקת להפליא

סטיב ג'ובס אמר בנאום המפורסם שלו באוניברסיטת הארוורד, שאי אפשר לחבר את הנקודות קדימה – רק בדיעבד, כשמסתכלים לאחור, רואים איך כל נקודה הובילה לבאה אחריה.

זה נכון לא רק לקריירה, אלא גם לחיים עצמם.
לפעמים היה נדמה לי שמשהו מתעכב, שדברים לא מסתדרים כמו שרציתי, אבל כשהסכמתי להרפות, להרפות ולסמוך – גיליתי שהתזמון היה מושלם.

זה נכון בכל תחום בחיים, בזוגיות, בעשייה, בהתפתחות האישית – סבלנות היא מפתח. כשאני נותנת לדברים את הזמן שלהם, הם מתפתחים בדיוק כפי שהם צריכים. האמון בתהליך מאפשר לנשום עמוק יותר ולשהות, להרגיש שלמה עם הדרך ולדעת שגם אם עכשיו אני לא רואה את התמונה כולה – היא מתבהרת בדיוק ברגע המתאים.

שאלה להתבוננות:
איפה בחיים שלכם, אתם מרגישים חוסר סבלנות, ומה יעזור לכם להרפות ולסמוך על הזמן?

#חמישים_תובנות_לגיל_היובל
#לחיות_באמת_שלך

"אני יושבת מולה, והנה זה שוב קורה" היא משתפת אותי כבר בתחילת המפגש שלנו.
"משהו בהתנהגות שלה מקפיץ אותי. אני מרגישה את הכעס עולה, את חוסר האונים. רגע לפני שאני אומרת משהו שאולי אתחרט עליו, אני עוצרת. שואלת את עצמי – למה זה כל כך מטלטל אותי?"

אני רואה את המבט שלה. רואה את העצב בעיניים שלה.
והיא ממשיכה: "ופתאום אני רואה. זו לא רק היא. זו אני."

כן מתוך השיח שלנו על האתגר בזוגיות שלה, היא פגשה אותה. את הילדה שהייתה. זה בכלל לא קשור אליו, זה מה שקורה לה מול עצמה.
מה שקורה לה עכשיו מול הבת שלה

היא משתפת איך כשהבת שלה מתעקשת על העצמאות שלה.
"אני פוגשת את הילדה שהייתי – זו שרצתה חופש, אבל פחדה לטעות. כשהיא מתמרדת, אני נזכרת כמה רציתי לומר "לא" בביטחון, אבל הקול הפנימי אמר לי להיות "ילדה טובה". כשהיא לא מקשיבה, אני פוגשת את הכאב ההוא – את התחושה שאף אחד לא באמת הקשיב למה שהלב שלי אמר".

אני רואה את העצב. את הכאב עולה.
הדמעות מתחילות לזלוג מעצמן.

והנה זה בא – היא מתחילה להבין.
כל ביקורת שהייתה לה על אמא שלה, כל הפעמים שהיא הבטיחה לעצמה "אני אהיה אחרת", כל הכעסים שהיא שמרה – עכשיו הם חוזרים אליה דרך הבת שלה. דרך בן הזוג שלה.
והאמת? זה לא נוח.

אבל עכשיו היא יכולה לבחור.
היא יכולה לתת לביקורת להכתיב את הבחירות שלה,
או שהיא יכולה לרפא עצמה.
לעצור.
להקשיב.

אז אני מזמינה אותה לנשום.
לראות את הילדה הקטנה שבה.
וזה השיעור הכי עמוק שהורות וזוגיות נותנות לנו – מפגש עם עצמנו, גם דרך הילדים שלנו. דרך הילדים שבנו.

תהליך זוגי הוא גם הזדמנות להתבונן פנימה על האוטומטים שלנו ולבחור דרך פעולה חדשה יחד.
מייטיבה יותר
נעימה יותר

ולפעמים יותר קל להתחיל לבחור מי אנחנו רוצים להיות מול הילדים שלנו.
הם המראה שלנו

איזה שיקוף הילד/ה שלך נותן לך בימים אלה?

והתמונה אתם שואלים? היא מתוך "סט צילומים" ב AI של Dana Israeli המוכשרת. הייתי חייבת לנסות

#22 העוצמה שלי טמונה ביכולת לשנות גישה

תגידו, כמה פעמים מצאתם את עצמכם תקועים מול אתגר, בטוחים שאין מוצא, עד שפתאום—בזכות שינוי קטן בגישה—הכול התבהר?

אני זוכרת כל כך הרבה פעמים שכמעט וויתרתי, שהייתי מתוסכלת ואמרתי לעצמי "עזבי שירי זה לא בשבילך". אבל, לא באמת יכולתי לוותר כי היה חשוב לי שזה יקרה.
לקח לי זמן להבין שלפעמים הייתי צריכה פשוט להניח לזה ואז אחרי כמה ימים, לפעמים שבועות, הצלחתי להתבונן על זה מזוית אחרת ולבחור בדרך שמייטיבה איתי כדי לעשות נכון את הדבר הנכון.

שינוי בגישה שלנו כלפי מצב מסוים יכול לשנות לא רק את התחושה הפנימית שלנו, אלא גם את התוצאות במציאות.

מודל אפר"ת שאני מאוד אוהבת ונוכח הרבה גם בקליניקה שלי (אירוע → פרשנות → רגש → תגובה) מאפשר לנו להבין את הקשר הישיר בין הדרך שבה אנחנו תופסים מצבים, לבין האופן שבו אנו מגיבים אליהם.

דוגמה שעלתה בקליניקה השבוע:
אירוע – בן/בת הזוג שכח/ה את יום הנישואין.
פרשנות – "הוא לא באמת מעריך אותי", או לחלופין: "היא בטח שקועה בלחץ של העבודה".
רגש – במקרה הראשון, תחושת אכזבה וכעס; במקרה השני, אולי חמלה ורצון לשיחה פתוחה.
תגובה – אם פירשתי זאת כזלזול, כנראה אתנתק או אכעס. אם פירשתי זאת כהיסח דעת, אולי אבחר להזכיר בעדינות ולהציע שנחגוג יחד בסוף השבוע.

השינוי האמיתי מתחיל בפרשנות. ופרשנות היא ב ח י ר ה
כשאנחנו בוחרים לראות את הדברים מזווית אחרת, אנחנו מאפשרים לעצמנו להגיב בצורה שמקדמת אותנו. אז מה עדיף?

שאלה להתבוננות:
מהו לדעתך הדבר, שבו שינוי גישה קטן, יוכל להביא לשינוי גדול?


כבר 22 שבועות שאני מעלה בכל שבת, תובנה מתוך אוסף התובנות שלי לגיל 50. מוזמנים לאמץ, להגיב או פשוט לקרוא וליהנות…