#25 חברויות לחיים שיודעות להיות שם גם כשאני נע(א)למת – הן העוגן אמיתי

החודשים האחרונים הזכירו לי תקופות מטלטלות מהחיים שלי, של רגש בעוצמות גבוהות.
רגעים של שמחה גדולה שנשזרו ברגעים של כאב עמוק, לעיתים באותו היום עצמו. זמן של סיכום ושל התחלה, של פרידה מדימויים ישנים ושל פגישה עם עצמי במקום חדש.

גיל 50 מביא איתו לא רק תובנות, אלא גם סערות פנימיות, מהסוג שלא תמיד יש להן מילים – רק דמעות, שתיקות, או תחושת מחנק בלב. זה תהליך שלא תמיד קל לעבור אותו כשאת מוקפת באנשים, כי לא תמיד יש מקום להביא את כל מי שאת, במיוחד כשאת לא תמיד יודעת בעצמך מה בדיוק עובר עלייך.

בזמן הזה הרגשתי קושי רגשי דווקא מול הקרובים ביותר. לפעמים הקרבה חשפה בי מקומות פגיעים יותר, דרשה ממני להחזיק תפקידים שכבר לא התאימו לי, או פשוט הייתה לי גדולה מדי לעכשיו. היו רגעים שבהם הרגשתי צורך להתנתק – לפעמים גם מחברויות טובות של שנים.

לא מתוך רצון לפגוע, אלא כי הייתי זקוקה לשקט.
מרחב שבו אני לא צריכה להסביר, לא לתפקד, לא לעמוד בציפיות. זה היה רגע אמיתי של הקשבה לעצמי, גם אם הוא בא עם מחיר של ריחוק, וגם אם פחדתי שישימו לב שאני נעלמת.

אבל בתוך כל זה, התגלתה גם מתנה.
החברות והחברים שלא ויתרו עליי, אלה שלא פתחו פנקס ולא ספרו נקודות – היו לי לעוגן. הם ראו אותי גם כשלא הייתי זמינה, זכרו מי אני גם כשאני בעצמי שוכחת, אהבו אותי בלי תנאים. לא ביקשו הסברים, לא כעסו על השקט, רק היו שם – באהבה שקטה ומחזיקה.

זה חיבר אותי מחדש למהות של קשר עמוק, כזה שמבוסס על אמון, חמלה ונשימה משותפת גם כשלא נושמים באותו הקצב.

למדתי ש:
יש חברויות שנבנות על שיחות עמוקות, ויש כאלה שנבנות על היכולת לשתוק יחד – שתיהן יקרות באותה המידה.
חבר או חברה לחיים הוא מי שלא נבהל מהשבריריות שלך, אלא מתייצב לצידך גם כשאין תשובות.
עוגן אמיתי הוא לא זה שמחזיק אותך בכוח – אלא זה שנמצא שם, זמין, כשאת מוכנה לחזור.

שאלה להתבוננות:
מי בחיים שלכם הוא עוגן – אדם שמחזיק אתכם גם כשאתם מתרחקים, שלא שופט את השקט שלכם, שמרגיש אתכם גם בלי מילים – ומה הייתם רוצים לאמר לו או לה בזכות זה?

שיהיה לכולנו שבוע של בשורות טובות
וחזרה נעימה לשגרה

עדן (שם בדוי) גבר או אישה? זה לא משנה
לטובת הסיפור הוא יהיה עדן. הבן

כשהוא הגיע אליי לקליניקה לפני שנה בערך, הוא היה עייף.
לא מהעבודה – מהחיים.
מותש, עצוב, מתוסכל. כמו מישהו שמנסה שוב ושוב לפצח חדר בריחה – עושה הכל "לפי הספר", ועדיין לא מוצא את הדרך החוצה.

הוא הגיע אליי כי רצה להבין איך יוכל סוף סוף לשתף את הילדים שלו באמת שלו. איך יוכל לצאת לחופשי ולשחרר כבלים שבמשך שנים כבלו אותו והוא בחר להשתחרר מהם באומץ ובכל זאת לא יכל להיות כל כולו שם מחוץ ל "ארון".

ה "ארון" הזה הוא כל מה שמגדיר אותנו ותוקע אותנו בתוך חיים שאנחנו רוצים לשחרר ולא תמיד יודעים איך ולפעמים, גם כשאנחנו כבר עושים את הצעד, הסביבה, הבושה, התגובות והקושי, משאירים אותנו במקום.

אבל הוא הגיע אליי כי הוא בחר להתקדם, להבין ולקבל כלים איך בכל זאת אפשר להתמודד עם הכל ולהמשיך, להיות נאמן לעצמו וגם להתפתח בדרך החדשה שבחר וגם כדי ליהנות באמת, מאהבה החדשה שנכנסה לחייו.

התהליך איתו נמשך כמעט חצי שנה.
היו בו בעליות וירידות, הוא התקדם בצעדים ממש קטנים. ממש.
הקושי מול הילדים, הצורך לשקר להם כדי לשמור עליהם וגם קצת עליו. הקשר המאתגר עם הגרושה והסביבה…
כל אלה הכאיבו לו מאוד.
אבל כל צעד קטן היה משמעותי.
כל שלב פתח עוד אמונה ועוד יכולת ותחושת מסוגלות לצאת לדרך באמת שלו.

כשהוא סיים את התהליך הוא היה בשל ומוכן.
הוא יחייה את חייו באמת שלו, יהיה נאמן לערכים שלו ולאהבה האמיתית שלו, לפני הכל. לעצמו.

עכשיו, ממש לפני פסח, הוא כתב לי:
"אני חופשי ומאושר. הילדים יודעים הכללל והחיבור בינינו רק העמיק יותר. הזוגיות החד מינית שיצא אליה, אחרי שעזב את הבית, פורחת וכבר אין אישו מול הסביבה, מול מה יגידו כו'.
יש אותי ואת האמת שלי.
אז רציתי להגיד לך תודה שירי".

אני עוד זוכרת את הרגע הראשון כשהוא הגיע אליי. 

לי כבר היה ברור איך הוא הולך לפרוח ואיזו מתנה ענקית לחיים הוא הולך להעניק לעצמו וגם לילדים שלו.

מודה על הזכות להיות שם עבור המתאמנים והזוגות שלי בדיוק ברגעים כאלה.
לחיות באמת שלנו זו לא ססמה, זו דרך חיים.

אז רגע לפני שהחג מסתיים, מוזמנים גם אתם לקבל את המתנה שלי לחג.
עשרת הדברות לחיים שלך. שלכן.ם.
לחיים

#24 חירות אמיתית לא מתחילה מבחוץ — היא מתחילה מבפנים

בכל שנה בפסח אנחנו מדברים על יציאה מעבדות לחירות, אבל כמה מאיתנו עדיין משועבדים? לא למצריים החיצונית, אלא לפחדים, לציפיות של אחרים, לדפוסים אוטומטיים, לקולות בראש שאומרים:
"ככה את.אתה.אתם צריכים להיות".

לחגוג חירות בגיל 50 זה להסכים לשאול:
"איפה אני עוד חיה לפי תסריט ישן?"
"ואיפה אני כבר משחררת — ובוחרת בחיים שכתובים בכתב היד הייחודי שלי?"

בהגדה של פסח כתוב:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."

אני קוראת את זה אחרת בגיל הזה — בכל שלב בחיים עליי לראות את עצמי יוצאת מהמצרים הפרטית שלי. מהצמצום, מההגבלות הפנימיות, מהאמונות שמכווצות. כי חירות בגיל הזה היא לא מהפכה רועשת.

לפעמים היא בחירה שקטה לומר "לא" כשכולם מצפים ל"כן".
לפעמים היא להקשיב לגוף, ללב, לאינטואיציה, ולדעת שאני כבר לא צריכה אישור.

זה הרגע שבו אני מפסיקה לנסות להיות גרסה מושלמת של מישהי אחרת — ומתחילה להיות הגרסה הכי חיה שלי

שאלה להתבוננות:
איפה בחיים שלכם, אתם עדיין חיים מתוך הרגל או פחד, ולא מתוך בחירה חופשית?

והצעה לפעולה:
בחרו דבר אחד קטן השבוע שאתם עוזבים מתוך "עבדות ישנה" — הרגל, מחשבה או מחויבות — ובמקומו עושים פעולה אחת שמרגישה חירות. חופש אמיתי כמו שנכון לכם.
מוזמנים לשתף כאן

שיהיה לכולנו חג חירות אמיתי כולל ל 59 החטופים שיחזרו הביתה במהרה

#חמישים_תובנות_לגיל_היובל
#לחיות_באמת_שלך

לצאת ממצרים כזוג — זו לא משימה חד-פעמית.
זה לא רגע דרמטי שבו נפתח הים ואנחנו פשוט הולכים יד ביד אל עבר השקיעה.
זו דרך. מסע יומיומי.

כי מֵצָרִים בזוגיות לא תמיד נראים כמו עבדות קלאסית. לפעמים הם נוחים, שקטים, עטופים באהבה.
אבל בפנים, יש צמצום. ויתור קטן על עצמי, שתיקה במקום דיבור, בחירה לוותר על קול כדי לשמור על שלום.

האתגר הוא כפול:
איך נשארים מחוברים לאחר — מבלי להתנתק מעצמנו?
איך חיים יחד — בלי לכבות את האמת שלי בשביל שיהיה "ביחד"?
הרי זוגיות שנשענת רק על התאמה, על נוחות, על הימנעות מעימותים — היא אולי שלווה מבחוץ, אבל לא חופשית מבפנים.

היציאה ממצרים בזוגיות קורית כשאנחנו לומדים להגיד את האמת שלנו גם כשהיא לא נעימה.
כשאנחנו מעזים להביא חלקים פגיעים, מבולגנים, אנושיים — בלי לפחד שזו תהיה סיבה להתרחק.
היא קורית כשיש מקום לשני אנשים שלמים — לא רק לשני תפקידים.
חירות זוגית אמיתית היא – אני יכולה להיות אני, גם לידך.
ואתה — יכול לפגוש אותי שם, בלי לדרוש שאהיה מישהי אחרת…

#23 אין צורך למהר, כל דבר קורה בזמנו

לפעמים יש תחושה שצריך למהר, להספיק, לסמן וי.
העולם המודרני מלמד אותנו שמהירות היא שם המשחק – שמי שזז מהר יותר, מתקדם יותר ולא מפספס…
אבל עם השנים הבנתי, שכל דבר קורה בדיוק בזמן הנכון לו. גם אם אני לא תמיד רואה את זה ברגע עצמו, מבט לאחור מגלה שהדברים הסתדרו בצורה מדויקת להפליא

סטיב ג'ובס אמר בנאום המפורסם שלו באוניברסיטת הארוורד, שאי אפשר לחבר את הנקודות קדימה – רק בדיעבד, כשמסתכלים לאחור, רואים איך כל נקודה הובילה לבאה אחריה.

זה נכון לא רק לקריירה, אלא גם לחיים עצמם.
לפעמים היה נדמה לי שמשהו מתעכב, שדברים לא מסתדרים כמו שרציתי, אבל כשהסכמתי להרפות, להרפות ולסמוך – גיליתי שהתזמון היה מושלם.

זה נכון בכל תחום בחיים, בזוגיות, בעשייה, בהתפתחות האישית – סבלנות היא מפתח. כשאני נותנת לדברים את הזמן שלהם, הם מתפתחים בדיוק כפי שהם צריכים. האמון בתהליך מאפשר לנשום עמוק יותר ולשהות, להרגיש שלמה עם הדרך ולדעת שגם אם עכשיו אני לא רואה את התמונה כולה – היא מתבהרת בדיוק ברגע המתאים.

שאלה להתבוננות:
איפה בחיים שלכם, אתם מרגישים חוסר סבלנות, ומה יעזור לכם להרפות ולסמוך על הזמן?

#חמישים_תובנות_לגיל_היובל
#לחיות_באמת_שלך

"אני יושבת מולה, והנה זה שוב קורה" היא משתפת אותי כבר בתחילת המפגש שלנו.
"משהו בהתנהגות שלה מקפיץ אותי. אני מרגישה את הכעס עולה, את חוסר האונים. רגע לפני שאני אומרת משהו שאולי אתחרט עליו, אני עוצרת. שואלת את עצמי – למה זה כל כך מטלטל אותי?"

אני רואה את המבט שלה. רואה את העצב בעיניים שלה.
והיא ממשיכה: "ופתאום אני רואה. זו לא רק היא. זו אני."

כן מתוך השיח שלנו על האתגר בזוגיות שלה, היא פגשה אותה. את הילדה שהייתה. זה בכלל לא קשור אליו, זה מה שקורה לה מול עצמה.
מה שקורה לה עכשיו מול הבת שלה

היא משתפת איך כשהבת שלה מתעקשת על העצמאות שלה.
"אני פוגשת את הילדה שהייתי – זו שרצתה חופש, אבל פחדה לטעות. כשהיא מתמרדת, אני נזכרת כמה רציתי לומר "לא" בביטחון, אבל הקול הפנימי אמר לי להיות "ילדה טובה". כשהיא לא מקשיבה, אני פוגשת את הכאב ההוא – את התחושה שאף אחד לא באמת הקשיב למה שהלב שלי אמר".

אני רואה את העצב. את הכאב עולה.
הדמעות מתחילות לזלוג מעצמן.

והנה זה בא – היא מתחילה להבין.
כל ביקורת שהייתה לה על אמא שלה, כל הפעמים שהיא הבטיחה לעצמה "אני אהיה אחרת", כל הכעסים שהיא שמרה – עכשיו הם חוזרים אליה דרך הבת שלה. דרך בן הזוג שלה.
והאמת? זה לא נוח.

אבל עכשיו היא יכולה לבחור.
היא יכולה לתת לביקורת להכתיב את הבחירות שלה,
או שהיא יכולה לרפא עצמה.
לעצור.
להקשיב.

אז אני מזמינה אותה לנשום.
לראות את הילדה הקטנה שבה.
וזה השיעור הכי עמוק שהורות וזוגיות נותנות לנו – מפגש עם עצמנו, גם דרך הילדים שלנו. דרך הילדים שבנו.

תהליך זוגי הוא גם הזדמנות להתבונן פנימה על האוטומטים שלנו ולבחור דרך פעולה חדשה יחד.
מייטיבה יותר
נעימה יותר

ולפעמים יותר קל להתחיל לבחור מי אנחנו רוצים להיות מול הילדים שלנו.
הם המראה שלנו

איזה שיקוף הילד/ה שלך נותן לך בימים אלה?

והתמונה אתם שואלים? היא מתוך "סט צילומים" ב AI של Dana Israeli המוכשרת. הייתי חייבת לנסות

#22 העוצמה שלי טמונה ביכולת לשנות גישה

תגידו, כמה פעמים מצאתם את עצמכם תקועים מול אתגר, בטוחים שאין מוצא, עד שפתאום—בזכות שינוי קטן בגישה—הכול התבהר?

אני זוכרת כל כך הרבה פעמים שכמעט וויתרתי, שהייתי מתוסכלת ואמרתי לעצמי "עזבי שירי זה לא בשבילך". אבל, לא באמת יכולתי לוותר כי היה חשוב לי שזה יקרה.
לקח לי זמן להבין שלפעמים הייתי צריכה פשוט להניח לזה ואז אחרי כמה ימים, לפעמים שבועות, הצלחתי להתבונן על זה מזוית אחרת ולבחור בדרך שמייטיבה איתי כדי לעשות נכון את הדבר הנכון.

שינוי בגישה שלנו כלפי מצב מסוים יכול לשנות לא רק את התחושה הפנימית שלנו, אלא גם את התוצאות במציאות.

מודל אפר"ת שאני מאוד אוהבת ונוכח הרבה גם בקליניקה שלי (אירוע → פרשנות → רגש → תגובה) מאפשר לנו להבין את הקשר הישיר בין הדרך שבה אנחנו תופסים מצבים, לבין האופן שבו אנו מגיבים אליהם.

דוגמה שעלתה בקליניקה השבוע:
אירוע – בן/בת הזוג שכח/ה את יום הנישואין.
פרשנות – "הוא לא באמת מעריך אותי", או לחלופין: "היא בטח שקועה בלחץ של העבודה".
רגש – במקרה הראשון, תחושת אכזבה וכעס; במקרה השני, אולי חמלה ורצון לשיחה פתוחה.
תגובה – אם פירשתי זאת כזלזול, כנראה אתנתק או אכעס. אם פירשתי זאת כהיסח דעת, אולי אבחר להזכיר בעדינות ולהציע שנחגוג יחד בסוף השבוע.

השינוי האמיתי מתחיל בפרשנות. ופרשנות היא ב ח י ר ה
כשאנחנו בוחרים לראות את הדברים מזווית אחרת, אנחנו מאפשרים לעצמנו להגיב בצורה שמקדמת אותנו. אז מה עדיף?

שאלה להתבוננות:
מהו לדעתך הדבר, שבו שינוי גישה קטן, יוכל להביא לשינוי גדול?


כבר 22 שבועות שאני מעלה בכל שבת, תובנה מתוך אוסף התובנות שלי לגיל 50. מוזמנים לאמץ, להגיב או פשוט לקרוא וליהנות…

#21 לחיות באותנטיות, זה לאפשר לעצמך להיות מי שאת.ה, ללא מסכות

Being yourself…
השבוע בריצה שלי בים, הקשבתי לעוד פרק מהפודקאסט הקסום ומלא ערך של Simon Sinek והפעם הוא עסק בבחירה להיות אני ולהביא אותי במלואי כמו שאני.

הוא דיבר על משמעות הבחירה לא ללכת עם העדר או "כמו שמצופה ממני" ודווקא להבליט גם את הדברים שאולי "פחות עוברים טוב", אבל הם חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו והוא דיבר גם, על המחיר שיש בבחירה שלא להיות yourself.

בשבועות האחרונים התחילו אצלי תהליך, 3 זוגות חדשים. שניהם הגיעו למבוי סתום בקשר והם מבינים שהם צריכים עזרה. הם בחרו לקחת אחריות על החיים ועל הזוגיות שלהם ורוצים לקבל כלים ומקום, לעבד את מה שקורה ביניהם לפני שיהיה מאוחר, כלומר "לפני שלא תהיה דרך חזרה", ככה הם הגדירו את זה.

כשהם התקשרו אליי לשמוע על התהליך אצלי, שאלתי אותם איך הגעתם אליי, בשלושת המקרים הם ענו, שראו פוסטים שלי בפייסבוק והתחברו לדרך שלי זוג אחד גם קיבל המלצה חמה מחברים שאמרו להם:
"אתם מחפשים משהי שתראה אתכם בגובה העיניים וללא שיפוטיות, תלכו אליה. היא עזרה לנו לשדרג את הזוגיות שלנו".

חשבתי על זה שהבחירה להביא אותי כמו שאני, לכתוב אותי בדרך שלי באמת שלי, זה הדבר הנכון עבורי. אני לא כותבת כדי לשווק, אני כותבת קודם כל לעצמי וגם כדי להעביר הלאה את הערך והמתנות שיש לי לתת.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא עוקבת אחרי כמות לייקים ולפי זה נותנת ציון לפוסט כזה או אחר שלי, אני יותר כותבת את מה שיוצא ממני ומתחבר לדרך שלי והפידבק הזה שאנשים קוראים ומתחברים אליי ולמה שאני, מחזק לי את האני מאמין להמשיך לעשות את הדברים בדרך שלי.

וכשהאישי מתחבר עם המקצועי זה אולי לפעמים מוזר ויש ציפייה שהפיד יתעסק רק בתחום אחד, אבל אני מכלול של דברים ואני נוגעת בכל מיני תחומים שכולם מתחברים למקום אחד – אל שירי ומבחינתי להביא אותנטיות, הכלה, אושר, אופטימיות, משפחה ואת כל שאר הערכים שמשתקפים מהפיד שלי, זה לדעת שכשמגיעים אליי מקבלים את כל המתנות האלה כחלק מהאימון וייעוץ שלי

כן מבחינתי לחיות חיים אותנטיים, זה להתנהל מתוך הכרה ברגשות ובמחשבות שלי מבלי לנסות לרצות אחרים. כשאני חיה באותנטיות, אני מרגישה קלילה ומשוחררת. מרגישה חופשייה…

שאלה להתבוננות:
באיזה תחום בחייכם אתם עדיין לא מרשים לעצמכם להיות אותנטיים במלואכם?

#חמישים_תובנות_לגיל_היובל
#לחיות_באמת_שלך

שיהיה לכולנו שבוע של שפע ובחירה בדרך הנכונה לנו

עוד רגע הוא כבר כאן, חג פורים, הרי הוא חג של תחפושות, אבל מעבר למסכות החיצוניות, יש בו עומק שיכול ללמד אותנו לא מעט על הדינמיקה הזוגית ובכלל במערכות היחסים שלנו.

לא פעם, זוגות שמגיעים אליי לקליניקה מביאים איתם "תחפושות ומסכות" – תפקידים שהם לוקחים על עצמם בתוך הקשר, לפעמים מבלי לשים לב.
יש מי שמרגיש שהוא תמיד צריך להיות החזק והיודע-כול, מי שמסתיר את הרגשות מאחורי חיוך, ומי שנכנס לתפקיד של המושיע או הקורבן. התפקידים האלה לא מקריים – הם נובעים מהדינמיקה שנוצרה בזוגיות שלהם, ולעיתים הם גם אלה שחוסמים את הקרבה האמיתית שהם מייחלים לה.

אם נסתכל על תפקידי הדמויות המרכזיות במגילה, נגלה שכל אחת מהן מייצגת כוחות שפועלים בתוך כל קשר זוגי:

 אחשוורוש – הרצון להרגיש מוערך
אחשוורוש מחפש הכרה, כבוד, ושליטה בממלכתו, בדיוק כפי שכל אחד מאיתנו מבקש להרגיש חשוב ומשמעותי בזוגיות. כשאנחנו לא מקבלים את התחושה הזו, אנחנו עלולים להגיב באימפולסיביות.

 אסתר – החכמה וההתבוננות הפנימית
אסתר מסמלת את העומק, הסבלנות והיכולת לנווט את הקשר ממקום של רגישות ואסטרטגיה. היא מלמדת אותנו שלפעמים השינוי בזוגיות לא מגיע ממאבקים ישירים, אלא דווקא מהקשבה, הכלה ופעולה בזמן הנכון.

 המן – האגו והכוחות המפרידים
המן מייצג את האגו, את הפחדים ואת הכוחות השליליים שעלולים להרוס זוגיות – גאווה, נקמנות, חוסר הקשבה. אם נותנים לכעס ולגאווה לנהל אותנו, הקשר הופך לשדה קרב.

 מרדכי – העוגן והאמונה בטוב
מרדכי הוא הקול הפנימי שמזכיר לנו את הערכים שלנו, את מה שחשוב באמת. הוא מייצג את היציבות, האמון והנחישות שבלעדיהם אי אפשר להחזיק זוגיות לאורך זמן.

 ושתי – גבולות ועצמאות
ושתי היא הדמות שמזכירה לנו את החשיבות של הצבת גבולות. בזוגיות בריאה, לכל אחד מבני הזוג צריכה להיות זהות אישית חזקה, ולא מתוך מרד או ניתוק – אלא מתוך כבוד עצמי.

אז איפה אתם מוצאים את עצמכם במגילה?
כל אחד מאיתנו לובש את התחפושות האלו בזוגיות, לפעמים אנחנו אסתר, לפעמים המן, ולפעמים פשוט מחפשים את הדרך שלנו כמו אחשוורוש.

מה שחשוב הוא לזהות איזה תפקיד מנהל אותנו כרגע – ולבחור מחדש איך אנחנו רוצים לפעול

איזה תפקיד מתוך המגילה הכי משקף אתכם בזוגיות?  

שתפו אותי בתגובות! 

#20 ההסכמה לשהות – לא תמיד להיות בסדר, לא תמיד להיות באנרגיות, ולא תמיד לעמוד בציפיות.

בימים האחרונים אולי כבר כמה שבועות, אני שמה לב לתנועה הזאת בתוכי. רגעים של אושר גדול, של עשייה שממלאת אותי וזכות ליהיות ברגע ולהודות על עליו,
לצד רגעים של תסכול וחוסר וודאות.

אני שואלת שאלות ומתבוננת, פוגשת כאב גדול במעגל קרוב מאוד אליי ועושה פעולות כי חייבת להמשיך קדימה, גם ברגעים שבא לי עצור את הרכבת ולרדת לנוח.
להפסיק להחזיק ולתכנן, ולהפסיק ליהיות הכל מהכל.

אני זוכרת כמה פעמים בדרך שניסיתי להרים את עצמי בכוח, להדביק חיוך, להיות "בסדר" גם כשמבפנים לא היו בי כוחות?
כמה פעמים התאמצתי להיות מה שחשבתי שמצופה ממני, גם אם זה היה רחוק ממני באותו רגע? כמה פעמים היה לי קשה לעצור את המירוץ…

למדתי שההסכמה לשהות, היא לא ויתור – היא מרחב שבו אני נותנת לעצמי להיות בדיוק איפה שאני. להקשיב לגוף, לנפש, לרגש.
לא למהר לתקן, לא לנסות "לחזור לעצמי",
אלא פשוט להסכים להיות במה שיש עכשיו.

יש ימים שאני באנרגיות שיא, ויש ימים שאני באנרגיה נמוכה. יש רגעים שבהם אני חדה ונוכחת, ויש כאלה שאני זקוקה לשקט, להתכנסות.
כשהתחלתי להסכים לעצמי – לא – להיות כל הזמן "בסדר" – גיליתי שזה בדיוק מה שמאפשר לי להיות. להיות בָּאֱמֶת שלי.
להיות קרובה לעצמי.
ואחרי כל גל כזה, משהו בי נפתח. משהו בי יותר מזוקק.

שאלה להתבוננות:
האם אתם מרשים לעצמכם לשהות? האם אתם מוכנים לשים בצד את הציפיות ולתת לעצמכם פשוט להיות?