39# לשים משקפיים ורודים – לבחור לראות את הטוב

לפעמים העולם סביב עמוס בדברים שמקשים עלינו לראות את החיובי. גם לכם זה קורה?

עם השנים למדתי שכשאני בוחרת לשים את המשקפיים הורודים שלי, פתאום כל הדברים הקטנים שממלאים אותי בשמחה, כמו: חיוכים, מחוות, רגעי חיבור – זורחים.
כשאני רואה את עצמי דרך העדשה הזו, אני רואה את הדרך שבה אני יכולה לבחור להאיר את החיים שלי, ואת מה שאני רוצה להביא אליהם.

בזוגיות זה אף יותר משמעותי.
השבוע כמה זוגות שאני מלווה למדו להכיר את קסם המשקפיים הורודים. וכשאנחנו מחליטים יחד לשים את המשקפיים הורודים, אנחנו רואים לא רק את הקשיים אלא גם את מה שמחבר אותנו, את כל מה שיכול לצמוח מתוך החיבור שלנו ואת הרגעים שבהם אנחנו בוחרים להיות קרובים ואוהבים אחד לשני.

הבחירה לראות את הטוב מחייבת אותנו גם להסתכל פנימה, על עצמנו. כפי שנאמר:
"ניסיתי לשנות את העולם ולא הצלחתי… שיניתי את עצמי – השתנה כל העולם."

כשאני בוחרת לשנות את הדרך שבה אני מתבוננת, כשאני מחליטה לראות את החיובי ולהאיר את עצמי קודם כל, אני יוצרת הזדמנות לשינוי אמיתי – בזוגיות, בחיים ובכלל במערכות היחסים שלי.
לראות את החיובי, להכיר בטוב שכבר קיים, זו לא רק החלטה רגעית – זו השקעה בדרך חיים, בחיבור, בשמחה ובהתפתחות. ככל שאני מתרגלת לראות את העולם דרך המשקפיים הורודים, אני מגלה שהחיים שלי זורחים יותר, ומזמינים אותי ואת הסובבים אותי להיות מלאי חום, קרבה ומשמעות.

שאלה להתבוננות:
איזה שינוי קטן אתם יכולים לעשות בעצמכם היום, כדי לראות את עצמכם ואת הזוגיות שלכם דרך המשקפיים הרודים, ולגרום לעולם סביבכם לזהור אחרת?

38 הכול מתחיל באהבה אחת – שלי לעצמי

ט"ו באב, חג האהבה, חג שמקדש את האהבה שבזוגיות, אז בואו נזכור שיש אהבה אחת שלפעמים הכי קל לשכוח – ודווקא היא הבסיס לכל מערכת יחסים בחיים שלנו:
אהבה לעצמנו.

אהבה עצמית היא לא קלישאה ולא מותרות.
זו היכולת להיות לצד עצמנו כמו שהיינו רוצים שבן/בת הזוג שלנו יהיו – עם סבלנות, הקשבה, נוכחות עם כבוד ורוך.
זו הבחירה להכיר את החוזקות שלנו, לחבק את הפגיעויות שלנו, ולהפסיק להילחם במי שאנחנו.
כשאנחנו אוהבים את עצמנו באמת, אנחנו לא מחפשים אישורים מבחוץ, לא נשברים מכל ביקורת, ולא נכנסים לזוגיות ממקום של חוסר – אלא ממקום של מלאות.
האהבה הזו היא הבסיס לזוגיות מיטיבה.
כי זוגיות היא לא מקום לברוח מהבדידות, אלא מרחב לחלוק בו את השפע הפנימי שכבר קיים בנו.
כשאנחנו מחוברים לעצמנו, אנחנו יודעים להציב גבולות ברורים בלי רגשות אשם, לבקש את מה שאנחנו צריכים בלי להתבייש, ולתת מתוך רצון ולא מתוך חובה.

וכאן נכנס גיל 50 כמתנה.
זה גיל שבו כבר עברנו מספיק כדי לדעת מה לא עובד לנו, ולהפסיק להתפשר על פחות ממה שאנחנו ראויים לו.
זה זמן שבו אפשר להניח את משקל הציפיות של אחרים, ולבחור איך לחיות את החצי השני של החיים – עם יותר חופש, תשוקה ומשמעות.
בגיל הזה יש לנו גם הבשלות להבין ש"אהבה" היא לא רק ריגוש – היא גם שותפות, חברות, ביטחון, וגם היכולת להישאר נאמנים לעצמנו בתוך הקשר.
כשאני בוחרת לאהוב את עצמי – באמת לאהוב – אני מפסיקה לחכות שמישהו יציל אותי או ימלא אותי.
אני מסתכלת על העולם במבט אוהב, ומזמינה לתוכו קשרים שהם השתקפות של המרחב הפנימי שיצרתי.
ככה הפכתי להיות הבת זוג שהייתי רוצה להיות – והאהבה בחוץ פשוט מצאה אותי.

שאלה להתבוננות השבוע:
מה הדבר האחד שתוכלו להתחיל לעשות כבר היום כדי להיות אתם, בני הזוג שאתם חולמים לפגוש?

ט"ו באב ממש כאן עוד רגע, ידעתם?

שוב הפרחים, שוב הלבבות, שוב דובי עם לב אדום ופוסטים של 'כמה אני אוהב.ת אותך'…
אבל בינינו?
אהבה אמיתית לא נמדדת ביום אחד.
היא נבחנת דווקא בשתיקות, בעייפות, ברגעים הקטנים. והיא לא צריכה מופע, היא צריכה נוכחות.

אז אם כבר לחגוג – בואו נבחר לעשות את זה אחרת השנה. עמוק יותר. קרוב יותר. אמיתי.
כי ט"ו באב יכול להיות הזמנה.
הזמנה לעצור רגע את המרוץ. להביט בעיניים. להיזכר. להרגיש.

קבלו 5 המלצות שישדרגו לכם את היום הזה ואת מה שהוא יביא איתו להמשך…

להוריד ציפיות, להרים נוכחות- יותר מדי זוגות נכנסים ללחץ סביב "איך נחגוג". האמת? אהבה לא נמדדת בגודל של הבלון או בתפריט של המסעדה. היא נמדדת בכמה אתם נוכחים באמת עם האדם שמולכם. עם בן הזוג שלכם. הצעה: תפנו לכם את הערב. אפשר גם על הספה. כבו את הטלפונים לשעה. שבו אחד מול השנייה. ותתחילו ב"מה אני מעריך בך לאחרונה ולא אמרתי"…

זמן לאינטימיות רגשית, לא רק פיזית– רבים מדלגים על השיחה, ומחכים למיטה. אבל המיניות העמוקה באמת נולדת כשיש שיחה כנה, בלי מסכות. שאלו אחד את השנייה: מה נותן לי תחושת ביטחון בזוגיות שלנו? מה הייתי רוצה עוד? תופתעו לגלות כמה זה פותח את הלב, גם למגע אחר כך.

תנועה משותפת מחוללת שינוי– צאו להליכה, ריקדו בסלון, שימו שיר שמרגש אתכם. תנועה פיזית משותפת יכולה לפרק חסימות, לקרב גוף ונפש. זה לא חייב להיות מתוכנן. לפעמים ריקוד של 3 דקות יכול לשחרר שבוע של שתיקות.

הכוח של זיכרון משותף– הביאו תמונה ישנה שלכם, סיפור מההתחלה. ספרו אחד לשנייה – מה משך אותי בך אז, ומה מרגש אותי בך היום. זה לא נוסטלגיה. זו דרך להזכיר לעצמכם למה בכלל בחרתם אחד בשנייה.

אהבה היא תרגול, לא אירוע חד פעמי– ט"ו באב זה לא "לעשות אהבה" אלא "להיות באהבה". והמשמעות האמיתית – להתחייב לעוד פעולת אהבה קטנה כל יום: מילה טובה, מבט, חיבוק באמצע היום. אל תחכו לשנה הבאה כדי לזכור כמה אתם חשובים זה לזו. תתחילו היום – ותמשיכו גם אחר כך.

שיהיה חג אהבה כל יום בשנה

"רק איתך נח לי",
הוא כתב לי בשבוע שעבר.
כשהקליניקה היא מרחב בטוח. לא רק לדבר. גם להרגיש גם לחזור. גם לשאול מחדש…

כבר תקופה שקשה לו – אז הוא שלח הודעה.
בלי להתבייש, בלי מסכות.
שוב,היה במילואים וחזר לשגרה.
הם היו אצלי בתהליך זוגי לפני שנה.
זוג צעיר, אחרי תקופה מאתגרת של מילואים ארוכים.
המרחק, המתח, המראות – השאירו את חותמם.
הם ניסו להחזיק, אבל הלב הרגיש רחוק.
ואתמול הוא חזר. רק הוא הפעם.
נכנס עם חיוך נרגש בעיניים.
"אנחנו עומדים להיות הורים."
הקשר פורח, התקשורת נפתחה, משהו ביניהם הפך קרוב יותר, עמוק יותר.

אבל עכשיו… פחד חדש מציץ –
איך אהיה אבא?
איך לא נאבד אחד את השנייה בתוך כל זה?
איך מחזיקים זוגיות, עבודה, אחריות וכל מה שבא יחד עם ההורות?
אז ישבנו.
לא כדי לפתור, אלא כדי לפרק.
לפחדים קראנו בשם.
ללבטים נתנו הקשבה.
לחוזקות – סימנו אותן אחת אחת.

ופתאום זה קרה:
החיוך הפך עמוק יותר, רגוע.
העיניים בהקו.
והוא אמר, כמעט בלחישה –
"אני יודע מי אני רוצה להיות. איזה אבא אני הולך להיות."
זה היה רק רגע אחד של נוסטלגיה
כי באותו יום ממש, עוד שני זוגות חזרו אחרי חודשים –
"באנו רק לתזכורת", הם אמרו.
רצו לשוב לרגע למקום שבו לומדים לדבר גם כשכואב,
להתבונן לפני שמגיבים,
לפתור יחד את מה ששוב חזר ביניהם.
ולחזור לזוגיות מתוך בחירה מחודשת.

ובלילה, על הבר, ראיתי אותם –
עוד זוג כזה, שצעד איתי דרך.
הם צחקו, התחבקו, נראו כמעט כמו בסרט. טוב ממש
וכשהיא ראתה אותי – ניגשה.
חיבוק של הודיה. דמעה קטנה.
"תראי אותנו", היא לחשה, "כל זה בזכותך. אנחנו ממשיכים להתמיד – וזה עובד."
וזה הלב של הקליניקה שלי
מקום שאפשר בו לחזור.
להיזכר.
לשאול.
לפרק.
לבנות.
לצמוח.
אם גם אתם רוצים מרחב בטוח שבו מותר לטעות, לשאול, לחקור ולהתחיל מחדש – אני כאן.

#37 האינטואיציה שלי יודעת לפני שהראש מבין

לקח לי שנים להבין שהגוף שלי פשוט יודע.
לא במילים
לא בעובדות
לא בטבלאות
הוא יודע בקצב אחר. בשפת ניואנסים עדינה – תחושת התכווצות, צביטה בלב, התרגשות לא מוסברת, מועקה קטנה שאין לה שם.

פעם לא סמכתי על זה.
אמרתי לעצמי שאני מגזימה, שזה לא הגיוני, שאם אין לי הוכחות – זה לא באמת קיים.
אבל האמת היא שהרבה מההחלטות הכי גדולות והכי מדויקות שלי – לא נולדו מהשכל. הן הגיעו מהמקום הזה בפנים, שלא תמיד יודע להסביר, אבל תמיד יודע להרגיש.
אני זוכרת את הפעם ההיא שפגשתי מישהי לקראת שיתוף פעולה עסקי. היא הייתה מקסימה, מנוסה, "בדיוק מה שחיפשתי" – על הנייר. אבל משהו בי התכווץ. בלי סיבה.
כמובן שהתעלמתי. הראש שכנע. רציתי להאמין שזה יעבוד, אז המשכתי.
רק אחרי כמה חודשים, כשמצאתי את עצמי מרוקנת, מתוסכלת ובקושי מחוברת למה שיצרנו יחד, הבנתי שהתחושה ההיא בהתחלה לא הייתה מקרית. היא הייתה הקול שלי. רק שלא נתתי לו מקום.

וזה קורה גם בזוגיות, גם בהורות, גם בחברות. לפעמים הילד שלי רק פותח את הדלת ואני מרגישה אותו עוד לפני שהוא מדבר. לפעמים בן הזוג שלי אומר "הכול בסדר" אבל הגוף שלי יודע שזה לא. שמשהו עובר עליו.

ולא רק אני מרגישה ככה – מחקר שפורסם בכתב העת Psychological Science מצא שאנשים שמקשיבים לאינטואיציה שלהם, מקבלים לעיתים קרובות החלטות מדויקות ומהירות יותר מאנשים שמסתמכים רק על חשיבה רציונלית.
החוקרים הסבירו שתחושת הבטן הזו היא לא רק "תחושה", היא מבוססת על עיבוד לא-מודע של ניסיון חיים, זיכרון רגשי ומידע שנקלט בלי שנשים לב.
כן, האינטואיציה היא לא דמיון – היא ידע. פשוט לא במילים.
היום למדתי כבר הרבה יותר להקשיב. לתת לה מקום.
לא תמיד זה נוח. לפעמים זה אומר לעצור, לשנות כיוון, להגיד לא. אבל בכל פעם שאני בוחרת לסמוך על התחושה שלי – אני פוגשת את עצמי. בלי תיווך, בלי רעש, רק אני והאמת שלי.

שאלה להתבוננות:
מתי בפעם האחרונה הרגשתם בפנים "משהו שיודע" – ומה היה קורה אם הייתם מקשיבים לו באמת עד הסוף?

הלכתי לראות את ההצגה 'נישואים גרעיניים'.
קומדיה? טרגדיה? תלוי את מי שואלים…
מה שבטוח — זו הצגה שכל זוג חייב לראות. לא כדי לצחוק עליהם, אלא כדי להפסיק לבכות עלינו
כמי שפוגשת זוגות ויחידים בקליניקה, אני רגילה לזה שיש רגעים שבהם אנחנו אומרים אחד לשני:
“רק אני נורמלי.ת פה, נכון?”
ההצגה הזו מציבה מראה — חדה, מצחיקה וכואבת — מול מה שקורה לנו בבית:
הוויכוחים הקטנים שפתאום תופסים נפח של פצצה גרעינית
הפערים בתשוקה שמקבלים פתאום במה
השאלות שכולנו חושבים אבל שותקים איתן:
מה לעזאזל קרה לנו? ואיך יוצאים מזה?
צחקתי בקול. נשמתי עמוק. ובעיקר – הרגשתי.
כי מתחת לכל הומור, מסתתר כאב מאוד מדויק של הרבה זוגות.
והבשורה היא – לא חייבים להגיע לקצה כדי לעצור, להתבונן, ולבחור אחרת.
המשחק משובח ממש
מה ההמלצה שלי?
לכו לראות. ביחד או לחוד.
ואם תצאו משם עם שאלה ואולי גם משאלה בלב – סימן שההצגה עשתה את שלה.
ואם גם תצאו עם שיחה פתוחה ביניכם – זו כבר התחלה של שינוי…
ספרו לי אחרי – איזה קטע תפס אתכם הכי חזק?

מה שמשנה באמת
זה לא משנה אם זה זוג שהגיע למפגש ונגע לראשונה זה
זמן רב בשאלות האינטימי(נ)יות שביניהם.
זה לא משנה אם זו מתאמנת שישבה מולי שברירית, ותוך כדי שיחה – התיישרה, נפתחה כמו פרח ברוח ומשהו בה התרכך.
זה לא משנה אם זה זוג בהורות מורכבת, שישב מולי אחרי חודשים שלמים של מלחמות – ופתאום הביטו אחד בשנייה בעיניים, באמת. והסכימו להקשיב. לראות את יש
זה לא משנה עם זו קבוצה של הורים במקום העבודה שהמכנה משותף שלהם הוא ההורות המיוחדת שלהם והם מגיעים למפגש כל שבוע ופותחים את הלב ומשתפים את הכאב לצד ההצלחות שבדרך
וזה גם לא משנה אם אלה שלושה מנהלים בכירים, שכל
אחד מהם יצא מהמפגש עם רגע אחד של בהירות – אאוריקה פנימית שסידרה להם משהו עמוק.
מה שמשנה זה הרגע שבו נפתחת הדלת, תרתי משמע.
הרגע שבו אני פוגשת אדם. זוג. לב. דרך.
מה שמשנה זו הנוכחות. ההקשבה. האומץ לשאול,
בלי לשפוט, בלי למהר לפתור.
כי התשובות אצלם. אצלכם.
אני רק שם כדי ללוות,
להזכיר, להאיר, לדייק.
להציב יעד – מתוך הלב, לא רק מתוך הראש.
ואם נוגעים באמת – גם הדרך כבר יודעת את הכיוון.

הם נכנסו, כמו בכל שבוע.
שקטים. הראש עמוס. הגוף עייף.
היום־יום יושב להם על הכתפיים.
אבל משהו היה שונה הפעם.
עוד לפני שהספיקו להגיד מילה – המוזיקה כבר זרמה בחדר.
בלי לדבר על זה, רק להרגיש.
הזמנתי אותם לקום.
ידיים מחזיקות ידיים. קפיצות קטנות, רגליים שנוגעות ברצפה כמו ילדים.
30 שניות של טיפוף שמנער את הלב.
צחוק שמתגלגל בלי שמבקשים. נשימה שחוזרת לאט לגוף.
ואז – עיניים עצומות.
תנו לעצמכם לזוז.
בלי צורה, בלי שיטה, בלי יופי.
רק תנועה כמו שהגוף מבקש.
שם זה קורה.
בפנים.
כשהשליטה מרפה, כשהגוף נזכר איך זה להרגיש חופשי,
כשהלב מקבל רשות לרקוד גם הוא.
אחר כך ישבנו. כבר אחרים.
קערת אוכמניות חיכתה להם על השולחן –
טעם קריר, מתוק, מפתיע.
עוד תזכורת לזה שאפשר אחרת.
שאפשר להביא רעננות, נגיעה, חידוש – גם לאינטימ(נ)יות. גם לזוגיות. גם לעצמנו.
כי הקליניקה היא לא מקום רק למילים.
היא מרחב שבו הגוף לוחש, והנפש סוף סוף מקשיבה.
ושם, בתנועה, נולדת קרבה חדשה.
בסרטון רגע לפני שהם נכנסו אליי, אני גם אפשרתי לגוף לזוז במרחב

זוגות לא מתרחקים ביום אחד. הם מפסיקים להתקרב יום אחרי יום.
התחלה של קשר נראית כמו קסם. אבל בטווח הארוך, אינטימיות היא תוצאה של תרגול – לא מזל.
לפי חוקרת הזוגיות ד"ר סו ג'ונסון, אינטימיות אמיתית נבנית כשהצדדים מרגישים שיש מקום לרגשות שלהם, גם כשלא נעים, גם כשקשה.
וזה לא קורה לבד.
למעשה, זוגות שלא משקיעים בתקשורת רגשית מדווחים פי 4 יותר על שחיקה מינית ועל תחושת בדידות בזוגיות.
מה החדשות הטובות?
אפשר לתקן, ללמוד, להתקרב.
ללמוד אתכם איך לבנות תקשורת זוגית אינטימית, מקרבת, וגם שובבה
סדנה קבוצתית או תהליך אישי – אתם בוחרים את
הדרך.

36# כששום דבר לא זז — אולי זו בדיוק ההזדמנות לנוע פנימה

היו לי ימים השבוע שלא ידעתי להסביר.
הכול לכאורה היה "בסדר", אבל בפנים—סערה.
רגשות עלו וירדו בלי אזהרה מוקדמת (יש מצב שנפלאות הגיל רוצים להגיד לי משהו…), מחשבות התרוצצו,
והייתה לי מין תחושת כבדות כזו, שכבר למדתי לזהות.
התחושה הזו שאומרת: "הנה, עוד רגע תאבדי את הדרך."
אבל דווקא שם, בתוך הערפל הזה,
בחרתי לא להילחם.
נשמתי. הקשבתי. שמתי לב.
ובמקום להאשים את עצמי (נו הקולות הביקורתיים אלה, מכירים?),
אפשרתי לעצמי פשוט להיות. לא לברוח ממה שעולה, רק לתת לו מקום.
ומתוך השקט הזה, התחלתי לראות את כל מה שכן:
רגע קטן עם מתאמנת שהעיניים שלה נצצו פתאום,
שיחה משמעותית עם חבר קרוב או מילה מדויקת שיצאה ממני במפגש עם זוג וככה מתוך הנוכחות ברגע, בלי תכנון—מילה שבאה בדיוק בזמן ופתחה להם צוהר לשיח מהלב.
אבל לפני שזה קרה—היה גם רגע של בדידות.
של "איך אני אמורה לעזור לאחרים אם אני בעצמי מתנדנדת?"
המוח מיד שולף את רשימת ה"מה לא בסדר איתך",
ואז הלב מגיב בפחד, והגוף מצטמצם.
שם, בדיוק שם, נולדה האפשרות לבחור אחרת:
להחליף ביקורת בחמלה, דרישה בעדינות,
ולהזכיר לעצמי שגם אני אנושית.
שגם לי מותר להרגיש, להתעייף, להיעצר.
למדתי שוב השבוע,
שאפשר לקחת את הרגעים הקשים
ולהפוך אותם לאדמה שממנה צומחים צעדים קטנים.
שלפעמים, דווקא מהמקומות הכי נמוכים,
אנחנו נזכרים כמה כוחות יש לנו.
וכמה יופי יש בתנועה האיטית, הלא מושלמת,
אבל האותנטית לגמרי.
ואם את או אתה מרגישים עכשיו קצת מוצפים,
תדעו שאתם לא לבד.
שגם אנחנו, שמלווים אחרים,
חווים בדיוק את אותם רגעים.
ושכל מה שצריך לפעמים,
זה רק לעצור, לנשום, ולראות את מה שכבר יש
ואיך משהו קטן מתחיל להשתנות.

שאלה להתבוננות השבועית:
ברגעים שבהם אתם מרגישים שאתם לא מצליחים "להחזיק את זה"—האם אתם יכולים לאחוז בעצמכם דווקא ברכות?
ומה משתנה כשאתם בוחרים בחמלה במקום בשיפוטיות?